בפעם החמישית ובסימן תקווה: הביאנלה הים תיכונית חיפה

לפני אירועי השבעה באוקטובר, ובעקבותיהם המלחמה, התגבשה לה תערוכה בשם "יש מישהו בבית?" ( IS ANYBODY HOME).

אם בימים כתיקונם היה השם מעלה חיוך ומחזיר אותנו נוסטלגית למערכון של הגשש "קרקר נגד קרקר", הרי שלאור האירועים הקשים, מקבל שם זה משמעות שונה ומתייחס לבתים הנטושים, לאלה השרופים, לחוסר הבית ועוד. מנקודת מבט חדשה זו יצאתי לחפש תקווה ומצאתי חיבורים אומנותיים ופוליטיים מסקרנים.

התערוכה, מגיבה למציאות החדשה ובוחנת נושאים הנוגעים למושג ה"בית" שאמור לספק ביטחון יציבות, ומשפחתיות, מקום שהפך בן לילה למקום שמייצג בדיוק את ההיפך: חוסר ביטחון, אובדן, כאב, געגוע ולצד אלה גם תקווה, וחיפוש אחר משמעות חדשה בעולם האלים והאכזר שהתגלה לנו.


לדברי האוצרים, יצירות אמנות הן ביטוי לרוח האדם ולכוחה של האמנות להפיח תקווה גם ברגעים קשים בצל מלחמה לחזק ולרפא, להוות משענת ומזור לרוח ולנשמה, לספק לאנושות תקווה, סולידריות וחוסן חברתי. במרחבים פתוחים ובטוחים להתכנסות, לשיתוף בצער, לשיח כן ולשאיפה לעתיד טוב יותר.

קצת היסטוריה


התערוכה "יש מישהו בבית?" המוצגת בחיפה היא חלקה השני של הביאנלה הים תיכונית. חלקה הראשון מתקיים השנה לראשונה מחוץ לישראל באיסטנבול תחת הכותרת I am another you. you are another me כאשר גם חלק זה של התערוכה מושפע מאירועי התקופה, שכן היא הוקמה ומתופעלת מהארץ ע"י האוצרות ללא הצגת שמות מדינות האמנים המשתתפים, וזאת על מנת לא לעורר אנטגוניזם בנוסף למצב הקיים.



אומנות ישראלית כהבעה לכאב

אתחיל בעבודותיה של ענבר היימן ז"ל. מדובר בשתי עבודות וידאו הממוקמות בקפה רוסטר צפון בהדר, של, היימן, אמנית גרפיטי חיפאית, סטודנטית במכללה שנה ד` שנחטפה במסיבת הנובה ונרצחה בשבי. לזכרה אף ייערך ערב במכללה.

בעבודותיה שצוירו בין השנים 2018-2015 רושמת זיוה בריאליות עגומה בצבעי שחור ואדום, כאשר הצבע האדום המהווה רקע לציור, נוזל על גבי היצירות כגשם הזולג על שמשה או, כבכי המטשטש את הראייה ומקבל משמעות עמוקה וכואבת. בעיקר לאחר השבעה לאוקטובר, כאשר בציוריה ניכרים כדורי המחבלים הפוצעים את הקנבס כעדות למאורעות.


"רימון", היא עבודת הוידאו של אורי גרשט בה ניתן לראות טבע דומם בהשפעת ציורי הנוף הפלמיים מהמאה ה-17. אלה שבניגוד להם, "הרימון" שהינו פרי ים תיכוני, נפגע ע"י כדור רובה, מתנפץ וניתז לכל עבר וכמובן מזכיר פגיעה אנושית והתזת דם.

בלו סימון פיינרו, אחד האוצרים, מציג בתערוכה מספר עבודות. בעבודה "7 באוקטובר בעקבות הזמן האבוד", הוא מציג שעון קיר שמחוגיו נעים אחורה, פעולה המעמידה את הצופה בנקודת ציון של לפני ואחרי השבעה באוקטובר, ומייצגת את הרצון לחזור לעבר אל מול ההווה הטראומטי והמסויט.


חנאן אבו חוסיין מאום אל פאחם, מציגה במיצג הווידאו שלה דמעות שחורות, הנוצרות מטבילת מכחול ה"כחל" בבצל. טבילתו באבקת הכחל ואיפור העין שממנה זולגות דמעות שחורות.

אמנים ישראליים נוספים המשתתפים בתערוכה הם: יגאל תומרקין, גיא בן נר ,משה גרשוני ,מירב הימן, פבל וולברג, אביטל בר-שי, אור פיינרו, ובועז קייזמן.

כאמור, בתערוכה מציגים גם אמנים מחו"ל, יצירותיהם עוצמתיות ומביעות רגשות ומסרים בדרכים שונות.

ביצירת הוידאו של האמן הרומני אלכס מירוצי "דמעות יקרות ערך", אנו צופים באמן כאשר דמעות זולגות מעיניו באיטיות כביטוי לעצב, וכניסיון להאטת הכאב, השהיית הטראומה וביטוי לתחושת הכמיהה למה שהיה.


קבוצתAES+F אלגוריה סקרה האוקראינית הגיעה עם מיצג וידאו העוסק בנושאים של רב גזעיות, רב תרבותיות וגלובליות, דרך סצנות אפוקליפטיות עתידיות אלימות, המשלבות יחסים בין אנשים ממינים גזעים וגילים שונים.



במיצג "רגשות "מציגה ג`ני הולצר רצף משפטים המופיעים כמו מטח יריות על גבי מסך. היצירה היא למעשה טקסט אזהרה שבו כל משפט מורה, מודיע או שואל על הדרכים בהן האדם מגיב לסביבה הפוליטית,החברתית והפסיכולוגיה שלו.

אמנים נוספים מחו"ל המשתתפים בתערוכה -אלמגרין ודרגסט, מריה זיקיניה, קרלוס אמורלס, יניס קונליס, מינרד שחאדה, לילה אחמדזאי, בורק דליאר, אלמגול מנלביבה והיסר קירוגלו.

המשך הביאנלה מוצג בחללים ציבוריים במרחב העירוני בחיפה, ומהווה שיתוף פעולה בין עסקים מקומיים, כמו גם משלב תרבות וכלכלה.

מיקום התצוגות:

התערוכה המרכזית ויצ"ו חיפה רחוב הגנים 21 המושבה הגרמנית. במושבה הגרמנית - קפה ארומה ,קניון סיטי סנטר, קפה קפה בהדר- צפון רוסטר קפה גלריה,בית הארחה וגלריה ברחוב הנביאים, בבל חנות ספרים וגלריה, תוהו בוהו גלריה בעיר התחתית.

הביאנלה תוצג עד ה-7 במרץ. הכניסה חינם.