"אמהות עם מהות" היא קהילת נשים מכל רחבי הארץ, שנוסדה על ידי מיכל מלמד כהן ז"ל בשנת 2015 המאחדת אמהות שמו להן למטרה להוביל ולייצר מרחב המאפשר מימוש עצמי והשפעה חברתית, המבוססים על ערכים ישראלים ויהודיים, תוך פתיחות וכבוד הדדי.
הקהילה (באנגלית: Mothers With Meaning) שואפת להיות מקור השראה ליהדות התפוצות על מנת לחזק את הקשר עם ישראל והיהדות.
עם בוקר ובשעת הזריחה, יצא לו לדרכו המסע הישראלי ה-7 במספר של הקהילה. כ-40 נשים מרחבי הארץ, חילוניות ודתיות, נגעו בערכי היהדות ובישראליות - בחוויה של פעם בחיים.
התחנה הראשונה: מפגש מפתיע עם יעלים לאור זריחה במצפה רמון, רגע קסום כשלעצמו, של מעבר הלילה ליום, שהופך עצמתי כשצופים בו אל מול הנוף המדברי היפה.
מצפה רמון - פשוט קשה שלא להתאהב! האווירה הבראשיתית הזאת, הטבע ההתחלתי והמרחבים נתברכה הארץ סיפקו לנו חוויה מושלמת עת צפינו מבעד לחלון האוטובוס בתופעת "גלישת הערפילים" - תופעת אקלים נדירה ועוצרת נשימה של גלישת עננים אל תוך המכתש שמתנקזת למפלים קטנים על המצוק ואשר אשדיה גולשים 300 מטר במורד המצוק.
המכתש עצמו נוצר מתוצאה של תהליך גיאולוגי מורכב וארוך של שחיקה ובליה, בו הר גבוה קיפד ראשו ותוכו התבלה וחשף שכבות סלע מיוחדות ועתיקות, שהפכו את האזור לכה נדיר ומיוחד.
שם במקום המופלא הזה, ערכנו את הטקס הראשון שקידם את המסע אל מעבר לגבולות המוכר והידוע.
בלב המכתש הרחב, הקשבנו לשקט המדברי, לגמנו תה עלים, התענגנו על גרנולת הבית שהכינה עבורנו בלה, אחת החברות והתארגנו ליציאה.
מעגלי שיח כמו ״אני ועצמי״, ״אני והקבוצה״ ועוד - הפכו את המסע לבלתי צפוי, שהרי נחשפנו וחשפנו נקודות ראייה שונות בנו עצמנו ובקבוצה כולה. עם מה אנו נשארות - ומה אנו מבקשות להשאיר מאחור.
שוחחנו על המדבר כמרחב שמאפשר מפגש עם עצמנו, המקום שבו עוצבו העם ומנהיגיו בתנ"ך. בחרנו ב"אבנים" - תכונה או דפוס המעוררים בנו קונפליקט ואתגר, וחשבנו האם נרצה להמשיך לשאת אותן או לוותר עליהן בשלב זה של חיינו.
בהמשך ביקרנו בנחל ארדון, היה קשוח, אך מדהים, ומשם היישר לחאן סהרונים, שם התקיימה שיחה פורה על העם הנבטי כקבוצה ששימרה את עצמה כעם נווד במדבר.
את התוכן המקצועי במסע העבירו שתי מדריכות שהעשירו אותנו בשיח על עם ישראל, יהדות, ראיית העצמי וקהילה.
הידע האינסופי, הציטוטים מהמקרא והשורות שנלקחו משירים שונים, הרחיבו את מחשבותינו שוב ושוב במעגלי השיחה שקיימנו. מעגלים....מעגלים...מעגלים...
להכנה ודיון על המקום ממנו מגיעות החברות למסע ולקראת מפגש ונתינה ל"אחר", ביקרנו במרכז קשישים לניצולי שואה השוכן בדימונה.
זקנה אינה מלווה תמיד בהסתגרות ודעיכה כפי שמקובל לחשוב. בגיל שבו אחרים קמלים, יש גם זוגות שבוחרים לפרוח מחדש, ובשעה שיש מי ששוקעים באבל ומוותרים על פעילויות, יש אחרים שהחליטו לחיות את ההווה וליהנות מכל רגע, התאהבו מחדש אחרי שכבר היו לסבים וסבתות והתאלמנו מיקיריהם.
שם, במקום הכה מרגש הזה, הוצאנו ת`גיטרה, הפעלנו מוזיקה ומיד נשאבנו לריקודים עם הקשישים שרובם אגב אינם מדברים עברית.
אבל כשרוקדים יחד, מי בכלל צריך לדבר?
כשהבחנתי באחד האנשים החביבים במועדון, קראתי לו "בן גוריון". הוא עצמו שר במקהלה והפליא בקולו עם "ירושלים של זהב".
כשעזבנו, הוא אמר לי: "אני עצוב". "מדוע"? שאלתי , והוא השיב "כי לא תחזרי יותר", והעניק לי נשיקת פרידה על הלחי. ליבי נצבט, כי ידעתי שהוא צודק.
התחנה הבאה במסע: הר הרצל בירושלים.
רגע השיא מבחינתי היא הביקור באנדרטת "נצר אחרון" פרי יוזמתו של יהודה שטרנפלד, ניצול שואה ולוחם במלחמת השחרור, השוכנת בקצה השביל, בין החלקה להנצחת המעפילים לחלקת גדולי האומה ובה מונצחים 273 ניצולי שואה שנפלו במלחמת השחרור ובשמונה השנים אחריה.
נעמדו אל מול האנדרטה, שמענו את הסיפורים ובכינו חרש חרש...
היום השלישי למסע נפתח בביקור סמוך לכותל המערבי (מרכז "אש התורה") – עוד מקום שספק אם רובנו, על אף היותנו ישראליות ויהודיות, ביקרו בו קודם לכן. שם, קיבלנו את השבת.
בעבור רבים, השבת היא בבחינת פלא בעל מעמד ייחודי בבריאה, וניתן לייחס לה משמעות רבה ולהעריך את ההזדמנות שהיא מעניקה לכל עובד ועמל שבמשך יום אחד בשבוע יכולים לנוח מההתרוצצויות, מהקניות, מהמשאות והמתנים.
משם המשכנו אל הכותל המערבי.
הידעתם? הרבה לפני שנהגו להניח פתקים בין אבניו, היו מי שכתבו את שמם בצבע או חרטו אותו בסכין.
בשנת 1488 ביקר בכותל פרשן המשנה האיטלקי, רבי עובדיה מברטנורא וכך הוא כתב "וכותל מערבי אשר הוא קיים עדיין... אבניו הן גדולות ועבות. לא ראיתי כגודל האבנים ההן בשום בניין קדמון, לא ברומי ולא בשאר הארצות". מרגש!
חרף היותי חילונית, בכל פעם שאני ניצבת אל מול הקיר העצום הזה שהיה חלק מהחומה החיצונית של בית המקדש, וגם זה הקרוב ביותר אל קירו האחורי של מוקד הקדושה של בית המקדש אני מתמלאת כולי בקדושה.
ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור.
כיפת הסלע, ללא ספק המבנה המזוהה ביותר עם קו הרקיע של ירושלים זה למעלה מ–1300 שנים, הוקמה בשנת 691 ולא רבים יודעים שזה נעשה בכדי להשיב לירושלים את מקומה במפת הקדושה האזורית — אל מול מכה וקונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית.
קו התפר הקריר בין סוף הסתיו ותחילת החורף, משווה לאזור שער שכם בירושלים מראה צבעוני במיוחד. הנשים הפלחיות יושבות ומוכרות את תוצרתן והרוכלים מציעים את מרכולתם.
הרכבה הדמוגרפי הייחודי של ירושלים מאפשר לחוות אותה באופן מרתק.
אני אוהבת לטייל בין סמטאות הרבעים השונים (היהודי, הנוצרי והמוסלמי) ופשוט ללכת בהם לאיבוד, לשוטט ולחזות במבני העיר העתיקה והחומות.
על הויה דולורוזה, במרחק הליכה קצר משער האריות, במנזר טרה סנטה בקצה המזרחי של העיר העתיקה, שוכן המוזיאון הפרנציסקני הפנטסטי שהוקדש לחייו של ישוע ששוטט במרוצת חייו הקצרים בסמטאות הבירה.
ה"גפעפעטע הויזן", הוא שמו של הלבוש החסידי הבהיר שעליו דוגמת פרחים מזהב או מכסף, השכיח בחלק נכבד מחצרות האדמו"רים, בעיקר בחצרות מבית רוסיה ואוקראינה.
להשלמת האאוטפיט חובשים החסידים לראשם את ה"קולפיק" - כובע פרווה גבוה, צר יותר מהשטריימל ובהיר יותר מהספודיק.
תלבושת חסידית אופיינית נוספת שתראו תדיר בעיר, חולצה לבנה חלקה, מכופתרת ימין על שמאל ומעליה ציצית בד"כ צמר, בלי עניבה.
ואם בענייני ציציות עסקינן, אני מודה שרגע השיא של המסע מבחינתי ארע עת יצאנו לארוחת צהריים בבית משפחה חרדית ברחביה. שם לאחר שיחת הכרות קצרה ומלבבת שמענו מבני הזוג שאירחו אותנו על השידך, שאת סיפורם המרגש הנעימו ברקע שירי החזנות של האב ובנו.
על כוס יין במוצאי שבת, הדלקנו נרות וערכנו הבדלה, בהשתתפותו של הרב איתיאל גולדויכט שהוביל בנעימות טקס מפעים ומסקרן.
בסיום המסע המופלא התיישבנו למעגל סיכום, בו כל אחת ואחת סיפרה בקצרה את שחוותה.
אנו נפרדות כעת, אך ברור לנו שעוד ניפגש, כי זוהי תחילתה של ידידות מופלאה...
