האחר הוא אני: "לציונה יש כנף אחת"

 

ציונה היא ציפור שנולדה עם כנף אחת בלבד. כציפור בוגרת היא עתידה לעוף אל אי הציפורים, אולם בבוא העת, רק אחיה הגדולים מקבלים הזמנות לאי, היא, כך מסבירה לה אימה, לא יכולה לעוף לאי שכן יש לה רק כנף אחת.

ציונה לא מוותרת לעצמה ויוצאת למסע מרתק וצבעוני, שבמהלכו היא פוגשת חברים חדשים ובלתי נשכחים. לאט-לאט היא מגלה את הקסם הטמון בייחודיות ובשוני של כל אחד ואחת מאיתנו, ולומדת לאהוב ולקבל את עצמה כמו שהיא.

 

התרגשות גדולה הורגשה באוויר כשהגענו, בתי ואני, לאולם המופעים בבית הספר לאומנויות ע"ש תד הריסון בתל אביב. לא ידעתי שמדובר בחזרה גנרלית מול קהל ושכולם, כולם נמצאים: הכותבים המוכשרים הדס קלדרון ועודד אהרליך, נועם חורב שכתב את השירים להצגה, הבמאי  - עידן עמית, התפאורן - אדם קלר, ההוא שכותב מוסיקה - טל בלכרוביץ וכמובן גם השחקנים: דלית דוד, תום חודרוב, קרן מרום, יניב סוויסה, ישראל קוגינסקי, צוות תיאטרון הקיבוץ והמשפחות שלהם וכולם מתרגשים לקראת היצירה המרגשת שמבוססת על סיפורו האישי של חורב שנולד עם יד משותקת והוגדר כנס רפואי והיום סוגרת כאמור מעגל כהצגת ילדים.

 

נעם חורב. צילום: פייסבוק

חורב, נולד בסתיו 1983 בלידת מכשירים שהסתבכה. רופא הילדים בישר לאורה - אימו, כי יד ימין של בנה לא תתפקד כי הגיד נמחץ. אורה מצידה לא השלימה עם האבחון הקשה. היא עבדה עימו בנחישות על תרגילים וכעבור תקופה הבחינה שבנה מזיז את היד. היום היד הזאת היא זו שכותבת להיטי-קונצנזוס לרמי קליינשטיין, גלי עטרי, ריטה, משה פרץ, רוני דלומי, דיאנה גולבי, אדם גורלצקי, מירי מסיקה, הראל סקעת וגם מי שחתומה על ספר הילדים ״לציונה יש כנף אחת״, שעלה בשבוע שחלף לראשונה על הבמה, כהצגת ילדים מוזיקלית, מרגשת ומהפנטת...

"הסיפור של ציונה הוא הסיפור שלי", כתב חורב בעמוד הפייסבוק שלו. "איזו פריבילגיה מטורפת זו לספר אותו, להעביר אותו הלאה, להזכיר לאנשים שבכולנו מסתתרת ציונה קטנה. כולנו מרגישים לפעמים כמו ציפור בלי כנף. הזמן עובר, ואם יש לנו מזל, אנחנו לומדים לחבק את הקושי הזה ומבינים שהשוני הוא בעצם מתנה, ובזכותו אנחנו יכולים לגלות בעצמנו כוחות, כישרונות ותעצומות נפש שלא ידענו שחבויים בנו".

 

התפאורה המושקעת והיְפֵהפִיָה בהחלט העידה על הבאות, כבר בסצינה הראשונה אי אפשר היה שלא להתפעל מהתלבושות המושקעות והמדויקות, מהשחקנים הקלילים, שלגמרי היו עבורי לציפורים, ולמען הגילוי הנאות עברתי כבר את גיל 40... ובתי בת ה-6 ישבה מרותקת לכיסא, נפעמת מהצלילים, מהצבעים, מהעלילה.

זו לי הפעם הראשונה שהצגת ילדים מצליחה לחדור את שיריון הרגשות שלי, האמפתיה שחשתי לדמויות העלתה דמעות בעיניי, התכונה האמיצה של ציונה חדרה ללב והצליחה להעביר מסר אפילו לחמורה גדולה כמוני. בטח כאשר בקהל ישבו חלק מאותם אנשים מיוחדים, המלווים את הקליפ ביוטיוב, והכול הופך מציאותי ואמיתי. "השונים" האלה חיים איתנו ובתוכנו והם יכולים הכול כמונו אם לא יותר טוב...

 

באשר לבת ה-6, היא ידעה להסביר בסוף ההצגה ש"אם לא מצליחים מנסים שוב עד שמצליחים" ובמילים שלי: לעולם לא לוותר! דווקא זה שהיא "שכחה" שלציונה הייתה רק כנף אחת מעיד בעייני על הראייה שלה את כולם כשווים, טוב זה וגם החינוך ההורי המושלם שלי...

שאפו, נועם, סיפור על קבלת השונה שמצליח לגעת גם בגדולים, בחירה נכונה של שחקנים כה מוכשרים ואומני במה שהשקיעו את המקסימום כדי להביא לקהל את הטוב ביותר. ואסיים בציטוט שחתם את הפוסט של חורב בעמוד הפייסבוק שלו "הערב הזה שם זרקור ענק על כל האנשים שעברו את המסע הזה, בדרך להשלמה ולקבלה עצמית. כל אלה שנאבקו לקבל את עצמם בדיוק כמו שהם. כל אלה שהצליחו לעוף, אפילו עם כנף אחת".

מומלץ מאוד מאוד מאוד!!!