יח"צ. צילום: רד קייפ
בסופו של דבר תמיד חוזרים לפוקהונטס. היה לנו את אווטר ועכשיו את מאווקה (שם הסרט בלעז: Mavka: The Forest Song). זו אותה בעיה שתמיד חוזרת בין אנשי היער אוהבי הטבע לאדם הלבן, רודף הכסף, הגוזל.
הפעם אנחנו "נוחתים" בתור יער אוקראיני יפהפה. אנחנו מבקרים בעולם של יצורים מכושפים, נימפות אוקראיניות ארוכות רגליים וחלקות שיער, שדות ירוקים. ירוקים כל כך שמתחשק לנו להיכנס למסך, ולרכב יחד עם מאווקה על גב ראם.
אנחנו צוללים אל בין ההרים המסתוריים אל יער קסום, בו יצורים וחיות שומרים על קיומו של הטבע ועל עץ החיים (מי אמר פוקהונטס ולא קיבל? גם פה בחרו לייצג את העץ כערבה בוכייה!).
יח"צ. צילום: רד קייפ
אבל רגע לפני שאמשיך, שיהיה ברור, אין לי שום בעיה עם זה, להפך, פוקהונטס היה אחד הסרטים שהכי אהבתי כילדה, ועדיין. פס הקול שלו תמיד עושה מסאז` בלב.
אבל אנחנו עם מאווקה עכשיו, אל תתבלבלו, היא נסיכת היער, השומרת של הטבע. כאשר לוקאס, מוזיקאי צעיר, נקלע בטעות ליער הקסום, אחרי שנשלח לשם על ידי אישה תאוות בצע, שרוצה את מימי המעיין כדי לשמור על חיוניותה וצעירותה (עד מתי לנשים הרעות אכפת רק מאיך שהן נראות, וכל רצונן בעולם הוא בוטוקס, או טיפה ממימי האגם המכושף...).
בכל מקרה, כשמוואקה פוגשת את לוקאס החמוד הניצוצות עפים, ובמהרה על מאווקה לבחור כמובן בין האהבה לבית שלה.
האם תלך עם האהבה לבן האנוש ותוותר על תפקידה החדש והמוערך כשומרת היער או שאולי תבחר להישאר ביער ולהגן עליו. בית וקריירה מוערכת או בן אנוש חתיך? זו אינה הקלישאה היחידה שאנחנו מוצאים כאן, כזו שחוזרת על עצמה עוד מהסרטים של וולט דיסני שהכרנו מאז שהיינו ילדים.
רק אני חשבתי לתומי שהתקדמנו מאז ימי בת הים הקטנה, ואנו כבר לא צריכות לוותר על רגליים או קול בשביל גבר? כנראה שכן. הרי מהי אהבה בלי הקרבה? ועדיף נשית.
בנוסף, אנחנו חוזרים לקלישאות על בני האדם שפולשים ליער כדי לבזוז אותו, קלישאות של סרטים מצויירים...
יח"צ. צילום: רד קייפ
אבל בעוד שאת הראשונה אפשר לנסות להפריך אני חושבת שכאן אנחנו רואים שלעיתים בכל קלישאה יש מן האמת. למרות שהיינו רוצים להתעלם מזה, לצאת מהקולנוע עם הילדים הקטנים ולפטור את העלילה כאגדה קסומה, אנו יודעים שבני האדם אכן בוזזים את הטבע מבלי לחשוב על העתיד יותר מדי.
חפשו בנטפליקס את הסדרה, "אתה מה שאתה אוכל", ותראו איך נכרתים העצים הגבוהים של האמזונס לטובת מרעה בקר, עבור הסטייקים של האמריקאים.
אז כן, אולי לא רק בסרט הטבע והאדם צועדים לעבר התנגשות, ובעוד שבסרט כוחה של אהבה וצלילים של מוזיקה יכולים אולי להציל את כולם – אני חושבת שבעולם שלנו צריך קצת יותר מזה.
אולי ילדים רגישים שיראו סרטים עם נוף צבעוני עוצר נשימה, ויתרגשו מעצי הענק, מהדגים השמחים שמשוחררים להם בנהר, ומהשדות הירוקים בלי סוף... יגידו להוריהם, שזה הזמן שגם בני האדם יצטרפו לשומרי הטבע, ולא יהיו כל הזמן כוח נגד.