יח"צ
מגיע לך לקחת רגע לעצמך. כך נפתח הספר "35". והאמת? אין לי הרבה רגעים כאלה, לעצמי. מה יש לי? כמה ספרים שמחכים לי בסבלנות (או בפחות סבלנות) ליד המיטה... אבל עם כל הרצון, לא תמיד יש זמן לרבוץ על הספה ולקרוא רומן של 300 עמודים.
לפעמים מתחשק ממתק קליל, או אולי, כפי שמציע הספר, ביס מהעוגייה הכי טעימה בעולם.
כי בעולם המהיר שלנו למי בכלל יש זמן לעצור, ועוד לרגע שלם? לי. החלטתי בחיוך, ואז לקחתי לידי את הספר.
הוא אדום ושובב ומציע 35 שירים וסיפורים קצרים על הרגעים הכי חשובים בחיים, אלו שקל להחמיץ לפעמים אם לא עוצרים ומקדישים תשומת לב. רגעים כמו: הנשיקה הראשונה, עוגת יום הולדת עם מספר נרות מדויק, ענן בצורת זברה (או אולי סוס), לילה רומנטי בפיג`מה מול ירח ועינב מתוק באמצע המדבר.
ספר הכיס הזה שכתבה עדי ארצי שלו, מבקש שניקח אותו בתיק ונוציא כשאנחנו חווים את אחד מהרגעים האלה שעוברים על כולנו: אושר, געגוע, פחד, חיפוש, משבר אמון, בדידות או אהבה...
הדמויות ייחודיות, מצחיקות ומאוד כנות, זה הופך אותן לבעלות קסם שקשה לעמוד בפניו. פשוט חייבים להמשיך לקרוא כדי לגלות מה קורה להן בהמשך...
צחקתי בסיפור על ניסים והמזל המפוקפק שלו, בכיתי בסיפור "אמא של נלי" וחשבתי מייד על החבר הפרוותי שלי, נזכרתי בסבתא שלי האהובה ובספה הפרחונית שלה כשקראתי את "הבית של סבתא", ובעצמי של גיל הנעורים בשיר "חברים שלי מפעם".
יח"צ
לאורך הספר שזורות תובנות חיים והערות אגב קטנות כאלה שאני מאוד אוהבת, למשל, שבבורקס פטריות בדרך כלל יש בעיקר תפוח אדמה (למה זה?!), שאושר, מסתבר, אפשר לתכנן (למרות צקצוקי הלשון מהצד) ושבחנויות ה"הכל בדולר", שצצו בכל מקום אין הרבה אופי, אבל יש כל מה שלא צריך "תבנית למיני פשטידה, חולץ גרעין לאננס, וגמד ענק לגינה".
אפילו לקחתי צידה לדרך, כמה ציטוטים מביל העכבר החכם, ומדוד כפרה אלוף השקשוקה.
זה ספר מרענן כמו קצפת אוורירית, שמתעכב על רגעים מרגשים מלטף את החלומות השאיפות והמאוויים. בין השורות יש גם ביקורת על כל מיני "מוסכמות ואמונות" שמועברת באופן לא מטיף וקליל, עם הרבה אופטימיות ותקווה.
"35" נכתב במשך שנים וכולל חוויות של המחברת, מגיל ילדותה ונעוריה ועד גיל 35, שבו יצא הספר לאור, בדיוק ביום הולדתה.
נראה לי שכל אחד ימצא בסיפורים והשירים את עצמו. אני למשל ידעתי איך שהתחלתי לקרוא שאעביר את הספר אחר כך לאמא שלי, שתזדהה עם הסיפור על בובה כרמלה, ולאחי, שעוד מעט בן 30, וממש מחפש את עצמו... נראה לי שכמה שירים שם יעזרו לו למצוא, או לפחות לחייך בדרך.
בקיצור, הספר הזה ממש כייפי לקריאה ומעורר חיוך, אהבתי את התיאורים המדויקים, את הכיוון הסוריאליסטי, את הקריצה, את הדמויות המקוריות, ההזויות והמעניינות. הכתיבה מסקרנת, זורמת ונעימה.
אגב, עדי ארצי שלו כתבה עוד ספר, "אדם הלך לאיבוד". אני אקח לי עוד כמה רגעים ואקרא גם אותו, ויש לי גם גילוי נאות, אני אומנם לא מכירה אותה באופן אישי, אך מתברר שאני והיא חולקות משהו במשותף - שתינו כותבות להנאתנו באתר ספוט איט.
יח"צהצד האחורי של הספר:
"אני רוצה לכבוש את העולם, לאכול אלפחורס בארגנטינה, לבקר בטאג` מהאל בהודו ולהצטלם עם מיני מאוס בדיסנילנד הונג קונג. ניו אורלינס בדרך. בערך. אחרי יומיים הוא ענה שישמח להיפגש לקפה. התייעצתי על מלונות, אבל רק בכאילו, וכל פעם אמרתי שאין מקום, או ממש יקר, עד שהוא הזמין אותי אליו להתחלה, ככה שאתאקלם ברוגע".
35, הוא אוסף סיפורים ושירים על אותם רגעים שקל להחמיץ אם לא עוצרים לפעמים ומקדישים תשומת לב: ביס מהעוגייה הכי טעימה בעולם, הנשיקה הראשונה, עוגת יום הולדת עם מספר נרות מדויק, ענן בצורת זברה או אולי סוס, ועינב מתוק באמצע הדרך.
עדי ארצי שלו, בת 35. סופרת, עיתונאית ובעלת בלוג פנאי איכותי. מזוכות תחרות הסיפור הקצר של מכללת ספיר. אוספת רגעים יפים, כרטיסיות קפה חצי מנוקבות וכביסה על הספה. ספר הביכורים שלה, "אדם הלך לאיבוד", יצא לאור בשנת 2020 וזכה לתגובות נלהבות ולאהבת הקוראים.
