צילום: גלי מרגלית
נתחיל מהסוף: כמובן שזה אפשרי. זה לא בהכרח קל, אתם חייבים בעצמכם להתנהג בהתאם, אבל זה משתלם.
אני מתבונן בטרגדיה המתגלגלת באוקראינה. אלפי פליטים עוזבים בית, נאחזים בשולי מעילה של אמא או סבתא, נפרדים מהחברים וכנראה גם מהאב שנשאר מגויס למלחמה שאף אחד לא קולט שהיא כן מתחוללת, ומתגלגלים עם כולם לעבר הגבול. ילדים פליטים. הלב נשבר. עניין אחד בכל התמונה האיומה הזו לכדה את עיני: הילדים, בכל גיל, משארים כל העת שקטים, מנומסים, מחונכים.
האם ילד ישראלי היה מתנהג כך? באיפוק?
השאלה היא האם הנימוס הבסיסי וההתנהגות המאופקת היא רק בגלל ההלם שחטפו כשנאלצו לקום ולברוח? מכך שהם מבלים ימים ולילות באפלולית של המטרו, קופאים מקור למרות המעילים והכובעים? אולי הרעב משתיק אותם?
אני סבור שלא. זה משהו בהתנהגות והתנהלות שהוטמעה בילדים האלה בבית.
איני נכנס כרגע להיבטים היסטוריים, העם האוקראיני לא זכור בהיסטוריה שלנו, למרות לא מעט חסידי אומות עולם, בזכות הגנתו על היהודים שחיו בקרבו. אולי דווקא ריבוי חסידי אומות עולם מעיד על ריבוי המתנכלים ליהודים ומשתפי פעולה עם הנאצים. לא נשכח את ההיסטוריה אך כרגע אוקראינה בצרות צרורות, וחוץ מסטאלין, סליחה פוטין, אף אחד לא מבין למה.
אבל הילדים לא נדרשים להבין, לא לנתח מה הוביל למלחמה מיותרת.
החינוך שספגו בבית לא נועד להפוך אותם לפליטים מנומסים. הנימוס הוא מודול החיים שלהם. קייב המודרנית היתה עד לאחרונה עיר יפה, תרבותית, תוססת, עם הפנים למערב. הנימוס הבסיסי ודרך ארץ נטמעה בילדים כדי להפוך לטבע שני ולסייע להם להתנהל העולם של תרבות.
אפשר לגרום לילדים להתנהג אחרת. 180 מעלות להפך. ילדים נחטפים בארצות מסוימות והופכים לחיילים קטנים, רוצחים חסרי מעצורים. ברור שבכפייה, תוך כדי גרימת טראומה נוראית, אפשר להפוך כל אדם, בוודאי ילדים, לשליחי השטן. אבל, אנחנו לא מכוונים לשם. הדוגמה הקיצונית באה רק כדי להסביר שילד יכול להיות כל דבר שתגרום לו להיות.
צילום: גלי מרגלית
על ידי דוגמה אישית, התנהגות הורית ועל ידי שנסביר, מפעם לפעם, מה נכון ומה לא, מה חוקי ומה הוא פשע, מה טוב ומה רע ואיך מבדילים בין אחד לאחר.
לילדים וילדות יש כוחות
בתקופת מלחמת העצמאות של ישראל, ילדים, נערות ונערים, סייעו ללוחמי ארגון ההגנה והפלמ"ח, העבירו הודעות, עמדו בתצפית. לילדים יש כוחות וכשהם מבינים את הצורך וכשהם רואים שהמבוגרים סביבם מאמינים במשהו, זה גורם להם להשתתף במאמץ. להבדיל, ילדים במלחמת העולם השנייה חמקו מבעד לגדרות הגטו והבריחו פנימה מזון. הם ראו את הסבל שסבלו סביבם וניצלו את יכולותיהם על מנת לסייע.
חבורת הנערים והנערות של תעלומה במרתף בית הספר
הסיפור שכתבתי ("תעלומה במרתף בית הספר", הוצאת רימונים) הוא כמובן דמיוני, אבל ההתנהגות של הגיבורים אפשרית. הם מדברים בנימוס זה לזה. לועגים קצת, אבל במידה. הם מקבלים אחד את השני על היתרונות והחסרונות. אין להם בעיה עם כך שתמר הופכת למנהיגה.
הם לא מקנאים ביכולות של האחרים. הם פקחים ומוצאים בעצמם אומץ, הרפתקנות, יוזמה וגם מידתיות, כשמגיע הרגע הם נעזרים באחרים. הם מדברים בנימוס למבוגרים מהם. הם מכבדים את הוריהם למרות שמדי פעם הם לא מגלים להם הכל.
האופי שלהם אינו דמיוני. אני מכיר ילדים כאלה. גדלתי עם ילדים כאלה גידלתי שתי בנות שהיו כאלה. בעצם, ייתכן שרוב הילדים בישראל כאלה.
חכמים, נועזים, בבסיסם טובי לב ומנומסים. אולי הם לא כמו ילדים בבית ספר פרטי באוקספורד, אפילו לא כמו ילדים אוקראיניים, אבל... כן. אני לא מקבל שילד ישראלי חייב להתפרע, לנבל את הפה ולהרביץ למורים. אלו ללא ספק החריגים. והחריגים, יש סיבה לחריגותם. הסיבה היא מה שהם קולטים במקום החשוב ביותר להם בחיים, בבית.
חינוך שעבודה היא דבר חיובי
אנחנו, כהורים, לא באמת רוצים שהילדים.ות שלנו יצאו לעבוד. אני מניח שכאשר אין ברירה, ממש אין ברירה, יציאה לעבודה היא הכרחית, אבל בדרך כלל לא. אני מדבר על עבודה כאקט חינוכי. הבנות שלי עבדו בחופשים. לפני הגיוס חיפשו בכל הכוח עבודה. אחת עבדה כמלצרית, כבייביסיטר, השנייה עבדה בארומה ובחנות גלידות.
הן רצו לעבוד. זה לא שוויתרו על דמי כיס, אבל לעבוד רצו. אני מאמין שזה משום שהן רואות שבבית ההורים עובדים, עובדים הרבה, גם כי צריך להתפרנס אבל גם כי אדם עובד הוא אדם שלם יותר.
בקיבוץ קמנו בבוקר ולפני לימודים יצאנו לעבודה. חלק היו אחראים על משק החי, אחרים על טיפול בגינת הירק. אני זוכר עד היום את קריאות השמחה של בת הקבוצה שחזרה עם כמה גרושים שקיבלה מהאחראי לחדר האוכל כשמכרה לו את הירקות שגידלנו בעצמנו.
ילדים קולטים את היחס שלנו, כהורים, כסביבה, למה שחיובי, הם מרגישים מה נכון על פי ההשקפה שלנו, ומבקשים ליישם. גם באופן לא מודע.
לסבתא רבא של אשתי היתה מסעדה קטנה וכשרה שפתחו באחד הרחובות בלב תל אביב. הם עלו לישראל ממשפחות חרדיות במזרח אירופה והיו חייבים להתפרנס. הסבתא, כילדה קטנה, היתה מתייצבת במסעדה שלהם בכל יום אחרי הלימודים ושוטפת כלים כשהיא עומדת על כיסא כדי להגיע לברז. עבדה כי כולם עבדו, כי כך ראתה בבית, כי זה היה נכון.
אפשר להתחיל בקטן
למשל ליטול חלק בעבודות הבית. אני מאמין שאם האבא והאח הגדול יורידו כלים מהשולחן והאחות הגדולה תסדר בעצמה את הארון, גם האחים הקטנים יבקשו להשתתף. והגדולים? איך חינכנו אותם? על ידי שראו אותנו, ראו שיתוף פעולה בבית, על ידי שנתחיל כסוג של משחק ועל ידי חיזוקים חיוביים. ולא לכעוס אם הילדה שמטה צלחת והיא נשברה. זה שווה את המטרה.
והנימוסים מאיפה יבואו?
דרך ארץ מטמיעים בבית. לא בשום מקום אחר. בית שלא מעליבים בו אחד את השני יגדל ילדים שלא מעליבים. כשבטלוויזיה עולה חבר כנסת ומדבר בשפה אלימה, בוטה ולא נקייה, מותר להעיר ליד הילדים שלא ככה אתם מצפים מהם להתנהג. שאבא לא מדבר ככה ואמא לא חושבת במילים כאלה.
גם אם אתם מזדהים עם תוכן הדברים, תגיבו בשלילה על אופן התבטאות שהיא לא ראויה.
אני זוכר כנער, נסענו לאנגליה. פתאום מהקיבוץ נכנסתי לבית ספר בו כולם התבקשו לקום לעמידה כשהמורה נכנס ולומר בקול גדול: Good morning" sir!". לי זה נראה בתחילה מוזר, לגמרי מוזר, אבל לאנגלים מסביבי זה היה נורמלי לחלוטין. אחרי פעם ופעמיים התרגלתי. מתרגלים לומר בבקשה וסליחה, אפילו סליחה למי שאנחנו נתקלים בו ברחוב.
אם המבוגרים ינהגו בנימוס גם הילדים. אם לא, איך הם ילמדו?
לפני שנים, עם הבנות במעלית במלון באילת. נכנסת אמא עם בן, בערך בן עשר, הוא מסיים לאכול שוקולד ומשליך את העטיפה על רצפת המעלית.
בתמימות אני מביט באמא, ממתין שהיא תעיר לו. כלום. הבת הגדולה שלי מושכת לי בשרוול ולוחשת לי באוזן: "למה היא לא אומרת לו כלום?". שלא כמנהגי, בגלל הבנות, אני מבקש בשקט מהאמא שתעיר לבנה, שירים את הלכלוך. האמא מביטה בי ופותחת פה וצורחת עלי: "מי אתה שתגיד לי מה להגיד לילדים שלי?" ועוד מילים שהבנות שלי אז עדיין לא הכירו.
החצי המלא של הכוס: יכולתי להסביר לבנות מה לא נכון, בדוגמה רעה מהחיים.
אז איך מגדלים ילדים להיות בני אדם?
בספרי, תעלומה במרתף בית הספר, לנועם חולפות הרבה מחשבות בראש. לפעמים הוא רוצה לומר דברים, אבל לא אומר אותם. לפעמים כי הוא מתבייש ולפעמים כי פשוט אינו מעוניין לפגוע באחרים. בכיתה יש ילד שהוא משתדל להצחיק, לפעמים על חשבון אחרים, אבל במידה. אורית מתעלמת פעם מהחבורה שלה, או מעדיפה בנות מחוג אחר, אבל לאחר מכן מתחרטת ומתביישת במעשיה.
רוב הנערים.ות הם בני אדם חיוביים, כך אני מאמין. צריך רק לא לקלקל אותם ולתת להם דוגמה אישית.
1. מסבירים שיש דברים שמותר לחשוב, אבל לא אומרים אם זה יפגע באחרים.
2. משתפים את הילדים מגיל צעיר במטלות הבית.
3. מסבירים בנחת את הדוגמאות השליליות ומדוע זה "לא אצלנו בבית" בלי הרצאות, אבל בעקביות.
4. מותר לפנק אבל מותר גם שידעו שיש ילדים שלאין להם אפשרויות כמו לילדים שלנו.
5. דוגמה אישית. דוגמה אישית. דוגמה אישית.
* הכותב הוא מחבר הספר "תעלומה במרתף בית הספר" (הוצאת רימונים)
