מה קורה למוזיאון המבקש לציין 70 שנה להיווסדו? אם תשאלו את קובי בן-מאיר, האוצר הראשי החדש במוזיאון חיפה לאמנות, הוא פשוט יזמין אתכם ל"דרך חיפה" - תערוכה חדשה המוצגת בימים אלה במוזיאון, ומבקשת לפענח את זהותו באמצעות בחינה מעמיקה של אוספיו.
מוזיאון האמנות של חיפה שוכן בגבולו של ואדי ניסנאס, במבנה אבן המאכלס את עבודותיהם של אלפי אמנים ישראלים ובינלאומיים, והוא מגולל את סיפורה של התרבות הישראלית מתחילת המאה ה-20 ועד לאמנות עכשווית בת זמננו.
המוזיאון, הוא למעשה אחד משלושת המוזיאונים הגדולים בארץ, והוא משתרע על פני כ-1,300 מ"ר וכולל שתי קומות.
במרוצת השנים ידע המוזיאון תחלופת אוצרות מוערכות רבות (ד"ר רונה סלע, מרים טוביה־בונה, דניאלה טלמור, תמי כץ פרימן, רותי דירקטור ולאה אביר).
לפני כששה חודשים, בשלהי הקורונה, בחרה ועדת האיתור של המוזיאון פה אחד בד"ר בן-מאיר, לתפקיד האוצר הראשי.
בן-מאיר (42), הוא אוצר וחוקר של אמנות עכשווית, ומאחוריו 17 שנים בתפקידים שונים בתחומי האוצרות והחינוך במוזיאון ישראל בירושלים. גישתו האוצרותית מתאפיינת באינטגרטיביות, בשילוב בין אמנות עכשווית לתרבות חזותית מהעבר.
ונדמה כי בדומה לעמיתתו ד"ר רונה סלע שאצרה במוזיאון המדובר לפני למעלה מעשור, גם לבן-מאיר חשוב לפרוש במוזיאון הצפוני, נרטיב פלסטיני לצד זה הציוני, כשהוא פועל לדבריו "להשלמת פערים באיסוף ובייצוג של אמנים פלסטינים ותיקים מאזור הצפון".
לשיטתו "אופיה של חיפה כעיר מעורבת, עם מסורת ארוכה של דו קיום, מחייב הכללה של אמנים אלו".
התערוכה החדשה משתרעת על פני שתי קומות המבנה וכוללת פריטים מהאוסף העשיר והייחודי שנאסף במרתפי המוזיאון במשך 70 שנות פעילותו.
לבן-מאיר מתברר חשוב היה לבדל בין שתי קומות המבנה ולהקביל את הטופוגרפיה של העיר חיפה, זאת העליונה מול זו התחתונה, בשתי נקודות מבט שונות.
וכך, בקומה העליונה משקיפה התערוכה על סביבתה ממרחק, כמביטה ממרומי הכרמל, ולעיניה נגלים נופים טבעיים, חקלאיים ועירוניים בדרגות שונות של הפשטה, בעוד שבקומה התחתונה נקודת המבט היא בתקריב, והיא עוסקת באדם ובמפגשו עם הזולת, שבאופן בלתי נמנע מציף סוגיות חברתיות ופוליטיות המגיבות לסביבתו המידית של המוזיאון – שכונות הדר הכרמל, ואדי-ניסנאס וואדי סאליב.
"מוזיאון לשיטתי הוא אוסף, ושתי נקודות מבט אלו מתמצתות את האוסף המיוחד במינו, שמציף סוגיות הקשורות למקום: העיר חיפה על מורכבויותיה ופלאותיה" מציין בן-מאיר. עוד הוסיף וחידד כי לו "מהותי לחשוב גלוקלית, באופן שמהדהד דברים בצפון".
אי לכך מיד עם כניסתו לתפקיד ולאחר שבחן את האוסף הקיים (8000 פריטים) הוא הציב כמטרה שני יעדים מרכזיים לשנים הבאות. הראשון - איסוף וייצוג של אמנים פלסטינים והשני - חיזוק מעמדו של המוזיאון כמרכז תרבות שמחולל שיח ויצירה. "חשוב לי מאד הידוק הקשר של המוזיאון עם עמיתו - מוזיאון תל אביב, עם הגלריה באום אל פחם ועם מוזיאון בוסטון", מבאר בן-מאיר.
בתוך שכך ולרגל חגיגות ה-70, תרם למוזיאון האמן החיפאי עבד עאבדי, את יצירתו "פועלים" (1962).
לעאבדי, תרומה מהותית לתרבות החזותית של הציבור הפלסטיני בארץ. בראשית שנות ה-70 של המאה שחלפה הוא היה הגרפיקאי והמאייר המרכזי של "אל-איתיחאד" - עיתון המפלגה הקומוניסטית בשפה הערבית. בנוסף, הוא יצר איורים וכריכות לספרים של סופרים ערביים רבים, ובהם: אמיל חביבי, סלמאן נאטור וסמיח אל קאסם.
עאבדי גם יצר במשותף עם האמן גרשון קניספל את האנדרטה לציון יום האדמה בסכנין, וכן אנדרטאות נוספות השוכנות בשפרעם, בכפר כנא ובכפר מנדא.
עבד עאבדי, "פליטים ממתינים לשיבה", 2018. צילום: אמיר א. עאבדי, באדיבות האמןהוא נולד ב-1942 בחיפה, ובתחילת מלחמת העצמאות הוא נס מביתו עם אמו ואחיו. לאחר נדודים ושהות במחנות פליטים התאחדה ב-1951 המשפחה עם האב שנותר בחיפה. אחת מעבודותיו בתערוכה (בתמונה) שופכת אור על התנאים המאתגרים שעמם נאלצו בני המשפחה להתמודד במנוסתם מביתם עת הפכו לפליטים.
13 עבודות מסקרנות נוספות נתרמו למוזיאון על ידי משפחתה של האמנית הצעירה חגית לאלו ז"ל.
לאלו ששמה קץ לחייה בבליעת כדורים בלילה אחד בחודש מרץ של שנת 1961, שנה וחצי בלבד לאחר שהציגה את תערוכת יחיד הראשונה שלה בגלריה כ"ץ ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, נחשבת לציירת שלא הספיקה לפרוץ דרך בשדה האמנות הישראלי.
היא יצרה אבסטרקט בתקופה בה שלט הז`אנר הפיגורטיווי ועל כן לתחושתה חוותה חוסר התקבלות, דחייה וכישלון שהובילו אותה אל סופה המר.
חגית לאלו, קומפוזיציה
בני משפחתה שהעריכו את העיזבון האמנותי שהותירה לאחר מותה, פועלים בשנים האחרונות באופן נמרץ להנצחת זכרה.
עבודה נוספת שנתרמה למוזיאון היא צילום פופולרי של הצלם המוערך דוד עדיקה שצילם את הדוגמנית מירי בוהדנה שנבחרה בעברה למלכת יופי של ישראל ולסגנית מיס תבל.
בוהדנה דרך העדשה של עדיקא. צילום: דוד עדיקא
בתמונה ששימשה ב-2004 כשער מגזין "סטודיו", מצולמת בוהדנה על רקע לבן, לבושה בגופייה לבנה, משדרת ביטחון ומביאה את עצמה ללא ניסיון להזין מודל יופי כזה או אחר, כשלעדיקא מתברר מטרה ברורה - להציג יופי מזרחי ואת האופן שבו מודל היופי משתנה.
אם בעבר מלכות היופי שייצגו את ישראל בתחרות העולמית, היו ברובן נשים בהירות בעלות יופי מערבי שהרי בשנים האחרונות כבש את קדמת הבמה שיק סקסי של יופי מזרחי.
רונה יפמן, "Pure" (טהור), 2001, הדפסת צבע
ביצירה מעניינת נוספת המוצגת בתערוכה, חושפת הצלמת רונה יפמן תמונה של אחיה הקטן, גיל, מתהליך התאמה מגדרית שעבר, כשהוא מצולם ללא חולצה וניצני שדיו צומחים בשל השפעות ההורמונים.
גיל שלא השלים בסופו של דבר את תהליך שינוי המין, חדל לחיות כאישה והפסיק ליטול תרופות הורמונליות לאחר מספר שנים בהן אימץ חזות נשית.
"אני רוצה שהמוזיאון ישמש כמגדלור של תרבות הצפון", חתם בן מאיר את מסיבת העיתונאים שנערכה להצגת התערוכה, וניכר כי תחת ניהולו של בן-מאיר יבקש המוזיאון לשמש שופר משמעותי יותר לאמנות צפונית ואמנות חיפאית בפרט, וככזה לעסוק בסוגיית הפרובינציאליות (או בהיעדרה), תוך ניסיון לחשוף את הקיום של אמנות שאינה ספיח של תל אביב או של ירושלים או של כל עיר אחרת שנושאים אליה עיניים, אמנות השואבת את הלגיטימציה שלה מהאמנים הפועלים בקרבה.
ואכן, כיאה לפרויקט שמציין 70 שנה למוסד מרכזי לאמנות, נדמה כי התערוכה האמורה מצליחה לפצח או לפחות לגעת גם בריפוי הפצעים החברתיים שעומקם נחשף לאחרונה בקונפליקטים בין-קהילתיים, כמו גם ביכולתה להציע לצופים בה קריאה של תולדות האמנות בארץ באופן שמכיל (תרתי!) קולות שונים.
מוזיאון חיפה לאמנות - שבתאי לוי 26, חיפה. 04-9115997
