קרום - "אני מפסיד כל כך הרבה אם אני מת"

במלאת 20 שנה למותו של חנוך לוין - בכיר מחזאי ישראל והאיש שהציב בפנינו מראה עכורה, הועלה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטין המחזה "קרום" - קומדיה עם סיפור עצוב שכתב לוין בשנת 1975.

באותה השנה הועלה "קרום" לראשונה בתיאטרון העירוני חיפה בבימויו של לוין. כעבור 25 שנה בתיאטרון הקאמרי עלה המחזה שוב, הפעם בבימויו של מיכאל גורביץ`. בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין זוהי למעשה הפעם השנייה שעולה "קרום", זאת לאחר שהוצג בו לראשונה בשנת 2006.

קרום - הדמות המרכזית המחזה הוא גבר בן 38 החי בתלות לאחר חזרתו ארצה מאמריקה עם אמו הממורמרת, שעוד מצפה ממנו לנכד. הוא חולם להיות סופר מפורסם ומצליח אך נאלץ לשוב לשכונת ילדותו, ושם הוא פוגש את האנשים שאיתם גדל, בתוך מירוץ החיים, בין בדידות לחברות, שמחה ועצב, חתונה ולוויה.

 

"כשאת ישנה אני חף מפשע - כשאת ערה, אני אשם"

"לא הצלחתי בחוץ-לארץ, אמא. לא הרווחתי כסף ולא נעשיתי מאושר. לא ביליתי, לא התקדמתי, לא התחתנתי, לא קניתי כלום, לא הבאתי כלום. במזוודה שלי יש לבנים משומשים וכלי רחצה. זהו, אני רוצה שתעזבי אותי במנוחה".

בתיאור זה עת שאמו שהגיעה לקבלו בשדה התעופה חושף קרום את לבו הדואב המכיל (או לא) את כל האכזבות שמהן התגבשו חייו לכדי תחושת פספוס עצומה. כל חלומותיו, כל הדבר שרצה לעשות, התקוות, הפנטזיות והמחשבות - שלא הצליח לממש.

 

"זה חושך או שהתעוורתי סופסוף?"

" אני רוצה לרקוד, אין כאן מוזיקה, אז נחכה..."

טרודה, האקסית שלו, שעדיין מאוהבת בו, עומדת להתחתן עם תכטיך, טכנאי במקצועו, בעל תסביך נחיתות. קרום מפנטז על ממון רב, נשים יפות, וקריירה של סופר מצליח. אבל בלחץ הגיל, הסביבה ואמו הוא מחליט להתחתן עם טרודה (שלבסוף מתחתנת עם אחר).

 

חברו הטוב של קרום הוא תוגתי, היפוכונדר לבוש פיג`מה, שהתמכרותו האובססיבית לבריאות והתעמלות הופכת אותו חולה.

 

"אנשים כמוך נולדים כדי להכאיב לאנשים כמוני"

"אוי, האיטלקי. אפשר להתחיל לשיר"

המחזה מצחיק ומלנכולי גם יחד, באופן הכי חנוך לוויני שיש. האנסמבל בין השחקנים מרשים וברור, ותוך כדי ההצגה, מתחלפים מספר שחקנים בדמויות בצורה יוצאת מן הכלל, עד כי לא מבחינים בכלל שמדובר באותו השחקן.

 

הבימוי מדויק של רמי ברוך (שבעברו אף גילם את קרום בתקופתו של לוין), ומדגיש את הדמויות באופן בוטה ורגיש גם יחד, תוך ליווי המוזיקה של יוסי בן נון המשתלבת במערכות השונות, ונבנית יחד עם ההצגה ולמרות הכל לא אחטא אם אקבע נחרצות שהכוכב המרכזי במחזה הוא, ללא ספק, הטקסט של לוין שחושף בפני הצופה תמונות נוגעות ללב ורגעים צרופים של אנושיות, עלובה ומכמירת לב בו-זמנית.

 

"אישה פלטה אותך - אישה בלעה אותך" 

 

לדוגמה, בהבנתו של תוגתי רגע לפני מותו כי עד לאותו הרגע ממש "רק התכוננתי לחיים", או בווידויו המסעיר של תכטיך לקרום כי "אני מסתכל על הפנים של טרודה ורוצה לבכות מרוב עלבון לכל השאיפות והחלומות שהיו לי".

יש לציין לשבח גם את התפאורה החכמה שיצרה שירן לוי העשויה מקרטונים מממוחזרים שהופכים לנוף עירוני או נוף אחר הרלוונטי לדיאלוגים, הנבלעת ברחבת המשחק, אך יחד עם זאת, זוכה לנוכחות מפתיעה ויצירתית מסוג אחר.

 

צילום: גלי מרגלית

המחזה והמשחק בהיותם אוניברסליים ורלוונטיים לימינו אנו, מעוררי מחשבה, בפרט לאור העובדה שהאלמנטים בעלילה כמו גם רמת הביצוע הגבוהה של קאסט השחקנים הצעיר מאפשרים לכל צופה וצופה לבחון ולזהות את עצמו כמעט בכל אחת מהדמויות בו, בכנות פשוטה שנוגעת ופוצעת את הלב.