יח"צ. צילום: שמחה ברבירו
לפני שבועיים סימסתי לאמא שלי שתתכונן, אני מוציאה אותה לדייט בעיר הגדולה. באה לאסוף אותה, מזמינה אותה לדרינק, ומסיימות בנשיקה.
כל הסיפור כמו שצריך. ערב תרבותי, הצגה בקאמרי, קומה מינוס 2. מתחילות בקפה, אולי גם פרוסת עוגה. מרכז תל אביב. נשמע כמו הבטחה לדייט מעולה.
תוסיפו לזה הצגה בשם "לילה טוב, אמא" כשלבת בהצגה קוראים לילי, ממש כמוני, וזה הרגיש לי כמו גורל. סימן משמיים.
מודה שלא טרחתי לקרוא את האותיות הקטנות. גם ככה אני כבר בקושי מצליחה לראות משהו. 5 דקות לתוך המופע והאותיות הקטנות נעשו ענקיות וברורות מתמיד כשלילי מודיעה לאמא שלה, כבר בתחילת המחזה: "בעוד שעה וחצי אני אתאבד. בואי נעביר ערב משותף ביחד עד אז". ושיהיה לכולנו ערב נעים. גם לך, אמא טובה.
יח"צ. צילום: שמחה ברבירו
אין במה לברוח ממנה
האולם האינטימי בקומה מינוס 2 בקאמרי עוטף את הבמה מכל צד, והתחושה של הנוכחים במקום שהם ממש שם, במרכז הבמה, בסלון הצנוע והמיושן של לילי הבת ותלמה האם (נטע גרטי ואודיה קורן המופלאות בהתאמה).
אין בהצגה הזו לאן להימלט: אין אפקטים, אין מסך גדול לברוח אליו. יש רק שתיים: אם ובת. פיג`מה, שוקו, סיגריה, וספירה לאחור אל הסוף ושקט שנכנס לבטן.
המחזה נכתב על ידי מרשה נורמן, מחזאית אמריקאית שזכתה עליו בפרס פוליצר ב-1983. העלילה מתרחשת כולה בתוך סלון אמריקאי קטן, בלילה אחד, שבו לילי – בת מבוגרת הסובלת מדיכאון – מודיעה לאמה שהיא מתכננת לסיים את חייה, באותו ערב.
כן, זה כל הסיפור. אין טוויסטים, אין פלאשבקים, אין אשליות. רק שיחה אחת ארוכה וכנה בין אם לבת, שמקלפת לאט-לאט שכבות של שתיקה, אשמה, אהבה בלתי פתורה וייאוש שאין לו מענה.
יח"צ. צילום: שמחה ברבירו
שחקניות שמפרקות אותך בשקט
נטע גרטי מתחילה בלנקות את הבית בזמן שאמא תלמה מנשנשת את כל מה שנשאר בבית מול התוכנית האהובה עליה.
גרטי שקטה. אולי אפילו שקטה מדי בהתחלה. אבל מהר מאוד מבינים שזו הדרך לבנות את דמותה של לילי. היא לא מתחננת שיאהבו אותה. היא פשוט שם, משאירה צוואה סביב מטלות הבית ומתכננת את המוות שלה. היא מתוקה והיא כואבת והיא עצובה והיא מרגשת והמשחק המדהים שלה חודר לבטן הרכה.
אודיה קורן היא אחת השחקניות המצחיקות והדרמטיות בו-זמנית שתענוג לצפות בהן תמיד. היא מצליחה להצחיק וגם לשבור את הלב בו-זמנית. היא חיה את האמא הזו – עסוקה בפרטים הקטנים, בהכנת הקקאו והבננה המטוגנת, ובניסיון הנואש להשאיר את הבת שלה עוד קצת איתה בזמן שזו אורזת את החיים שלה לכדי פרידה.
הכול מונח על השולחן – המרחקים בין הדמויות, התאורה, הזמן שעובר ואי אפשר לעצור אותו. התפאורה של סלון אמריקאי קטן שלא השתנה מ-1979 – גם היא לא מנסה להתחנף. היא שם כדי להזכיר: אנחנו תקועים.
יח"צ. צילום: שמחה ברבירו
מה חשבנו?
ההצגה הזו לא קלה. לא תרים אתכם באוויר. היא יותר כמו להיתקל בזכוכית שלא ראיתם. כמו לשמוע שיחה שלא הייתם אמורים לשמוע ואתם גם לא מעוניינים.
היא עוסקת בדיכאון, בחוסר אונים, בסודות מהעבר, במערכות יחסים מורכבות, בכאב, בתסכול והיא לא מניחה את הדעת. יש מעט מאוד רגעי אתנחתא (שניים שספרתי) והיא בהחלט קשה לעיכול.
במציאות הנוכחית של ישראל 2025, היא הכי רחוק מאסקפיזם ועולה השאלה כמה היא הייתה ראויה לדייט אמא ובת, קליל, באמצע שבוע במרכז תל אביב? היא יותר מסוג ההצגות שגורמות לך להרהר עליהן גם יומיים אחרי.
בשורה התחתונה: נטע גרטי ואודיה קורן במשחק מדהים שייקחו אתכם בשעה וחצי למקומות שלא בטוח שתרצו להיות בהם.
ההצגה לא מיועדת לאנשים שרוצים לברוח מהמצב, אלא יותר לאלו שמחפשים תיאטרון שנשאר אתכם. מוזמנים לבוא עם לב פתוח שיודע להתמודד עם כאב ובלי פופקורן. זה לא הסרט הזה. גם לא ייתנו לכם להכניס אוכל, אז חבל.
