יח"צ
הפלמנקו הוא סגנון עשיר ומלא תשוקה שמקורו באנדלוסיה שבספרד המשלב ריקוד, שירה ונגינה. הסגנון של הפלמנקו סוער, עם מחוות דרמטיות וביטוי רגשי עמוק. הופעות הפלמנקו שחוויתי עד כה היו מלאות פאתוס, דרמטיות וסוחפות עד טירוף חושים.
בסוזן דלל, על במה צנועה עירומה מתפאורה וחשופה עם שלושה כסאות ומיקרופונים בלבד, עלתה מריה חונקל והפכה את הבמה לזירת מטאדורים סוחפת חושים ומלאת דיוק.
חונקל, מרקדניות הפלמנקו המובילות בעולם, הגיעה להופעת יחיד בסוזן דלל ומהרגע הראשון הרגשתי שיש פה משהו שהוא שונה. ולאחר שחווים הופעה של חונקל, מובן מדוע היא קיבלה את הכינוי "להבת האש".
סגנון הפלמנקו שלה ייחודי הן מבחינה טכנית והן מבחינת ההבעה הרגשית. בניגוד לרקדניות פלמנקו אחרות, שמביעות את הרגש בתנועות גדולות, חונקל מצליחה לייצר עוצמה אדירה דווקא מתוך איפוק וריכוז. היא מביאה איתה מסורת פלמנקו עמוקה, אך מעצבת אותה מחדש בסגנון שהוא ייחודי רק לה.
יח"צ
אחד המאפיינים הבולטים של הריקוד שלה הוא השימוש המינימליסטי במרחב. בעוד רקדני פלמנקו רבים נעים באופן דרמטי על הבמה, חונקל נשארת לעיתים קרובות כמעט באותו המקום, ומצליחה ליצור מתח וכוח עצום דרך דיוק בלתי מתפשר ברקיעות הרגליים ובתנועות הידיים.
הסגנון הזה יוצר תחושה שהאנרגיה מתפרצת מבפנים, כאילו כל צעד הוא פיצוץ מרוסן של תשוקה ושליטה. כמו מטאדור לפני קרב מול השור – היא מחושבת בצעדיה, מישירה מבט למטרה ותוקפת בדיוק מירבי.
ההבעה הדרמטית שלה מעודנת אך עוצמתית. חונקל לא משתמשת בתיאטרליות, אלא מצליחה להביע את עומק הרגשות שלה דרך מבטים חודרים, דרך תנועה מדויקת של האצבעות, ובדרך שבה גופה כולו מגיב למוזיקה.
המופע "FLAMENCO SOLO" בנוי משני קטעים: בקטע הראשון מופיעה חונקל עם שמלה אדומה כאש עם שובל ארוך ושופע, איתו היא משחקת כבמטה קסמים לאורך כל הקטע. היא מאוד מחושבת בכל צעד, הכל מדוד ומדויק, ואין הרגשה של ספונטניות. היא לא ממהרת לגשת לתנועה הבאה אלא נחה על התנועה ומשם מתקדמת.
הבסיס של הבלט אצלה ניכר מאד - הגמישות והתנועות שלה מבוססות איזון במנחים שרק בלרינה יכולה לבצע – שכל אחד כזה סוחף את הקהל שמגיב בתשואות וקריאות "אולה". כאשר היא סוערת, היא סוערת מהליבה של הגוף ואין זו התפרצות חסרת שליטה.
יח"צ
יש בקטע הזה משהו מהפנט - הצופה נמצא בציפייה תמידית לתנועה הבאה ויש הרגשה של קולמינציה אין סופית עד לשיא.
הקטע השני הוא שירת הלל, או ריקוד הלל במקרה של חונקל, לקצב. חונקל מציגה שליטה פנומנלית בקצב - היא מנגנת ברגליה על הרצפה כמו כלי הקשה, עם יכולת להאט, להפגין דינמיקה, להאיץ ולשבור את הקצב ברגעים בלתי צפויים. לריקוד שלה יש איכויות מוזיקליות יוצאות דופן – והיא כמו מוזיקאי רביעי על הבמה.
הדיאלוג שלה עם הזמרים והגיטריסט באים לידי ביטוי בצורה מוחשית יותר בקטע הזה. היא כל הזמן בקשר עין איתם, כמו מסמנת להם "בואו תראו מה אני יכולה לעשות", כמו סוג של דו-קרב על סולו. משהו באלגנטיות ובאיפוק שלה נשבר פה, והיא מרשה לעצמה להשתחרר לפרקים ואז לאסוף את עצמה שוב.
לפני כל סיקוונס של ריקוד היא לוקחת נשימה ומכינה את עצמה לאנרגיה המתפרצת ממנה. היא יוצרת קשר עין עם הקהל, היא מהפנטת ומפתה ביופיה ובמבטה, והיא יודעת שכשהיא רוקדת לא מסתכלים על אף אחד מלבדה.
את חונקל מלווים שלושה אמנים מרשימים: יהודה שוקי שיווקי, שנחשב לאחד מזמרי הפלמנקו המובילים בארץ. שווקי זורק את הצופה היישר למחוזות הספרדיים, החספוס והסגנון המדויק שלו מרגשים ונותנים קונטרה לריקוד המאופק של חונקל.
זמרת הפלמנקו הישראלית, יעל הורביץ, מרגשת ונותנת בסיס נשי חזק חזק למופע. בהרבה מן המקרים ישנה תחושה של דיאלוג ודואט בין חונקל להורביץ.
הגיטריסט הספרדי פיטי דה טריאנה, שדרך הידיים שלו זורם הפלמנקו בצורה אורגנית וטבעית כל כך. הצליל המיוחד של הגיטרה שלו מפעים באותנטיות שלו ושולח את הצופים ישירות לאנדלוסיה.
בשורה התחתונה: הפלמנקו של מריה חונקל הוא חוויה בלתי נשכחת – שילוב של רגש עם שליטה טכנית פנומנלית, אנרגיה מתפרצת עם איפוק אלגנטי. זה פלמנקו שמצליח לרגש, להפנט ולהפתיע בכל רגע מחדש.
