להקת קמע מבססת את מעמדה כאחת מלהקות המחול המרגשות, המחדשות והמפתיעות בארץ, עם אנסמבל מוכשר של רקדנים שמוכיחים יכולות טכניות ופיזיות גבוהות ביותר בשילוב עם נוכחות בימתית חזקה.
הלהקה לא מפחדת להביא לקדמת הבמה את המציאות הקשה שלנו כעם, וזאת תמיד עם היכולת להתמודד עם החידושים במחול.
שמה של הלהקה נושא גלים מחוץ לגבולות הארץ, והוכחה לכך היא היכולת להציג יצירות של שניים מהמובילים בעולם המחול המודרני, בעיקר בימים בהם ישראל אינה נמצאת בקונצנזוס העולמי.
תמיר גינץ, מנהלה האומנותי של הלהקה: "דווקא עכשיו, כשכולנו צמאים גם לרוח הבינלאומית שתחזק אותנו, שניים מהיוצרים הכי מבוקשים בעולם בוחרים לתת אמונם בלהקת המחול קמע כבמה ליצירותיהם. זהו חיזוק משמעותי של ערוץ היצירה הבינלאומי של מאסטר-כוריאוגרפים בלהקת המחול קמע. קמע ממצבת את מעמדה אצל היוצרים הכי מוערכים בזירה העולמית כקול אמין וייחודי עבור הרפרטואר שלהם בישראל".
בתוך כך, התכנית החדשה של הלהקה מורכבת משתי יצירות של יוצרים בינלאומיים: "אומניפורג׳" של יאקופו גודאני ו"קוסמוס" של אנדוניס פוניאדקיס. שני הכוריאוגרפים, שלכל אחד מהם שפה תנועתית ייחודית משלו, הנחשבים כפורצי דרך בעולם המחול עם ראייה ייחודית וקו מובהק.
יצירותיהם אמנם נבדלות זו מזו באופן מהותי, אך מתגבשות לכדי ערב אחד שמציג שתי פרשנויות מרתקות לאותה השאלה - כיצד לנוע קדימה מבלי לנתק את הקשר למסורת.
הערב מתמקם בתפר המרתק שבין עולם הבלט הקלאסי והמחול העכשווי, כשכל יצירה מדגימה התמודדות שונה עם האתגר: "אומניפורג`" בהידוק וזיקוק, "קוסמוס" בהתפרצות ופירוק.
יח"צ, צילום: כפיר בולוטין
אומניפורג׳ / יאקופו גודאני - יצירת מופת של שבירת מוסכמות
מאז שנת 2000, גודאני בלט ככוריאוגרף בינלאומי שיצר עבור להקות כמו הבלט המלכותי קובנט גארדן, ומשנת 2015 עד 2023 שימש כמנהל האמנותי של להקת המחול פרנקפורט דרזדן.
גודאני מעורב בכל תהליכי היצירה, החל מהכוריאוגרפיה, דרך התאורה והתלבושות ועד הלבשת וליטוש המוזיקה – מדובר באומן טוטאלי ומהפכני, שמחפש כל הזמן את החידוש במחול המודרני עם בסיס מאוד ברור של הבלט הקלאסי ובמשחק של שבירה וחיבור מחדש.
"Omniforge" היא יצירה סוחפת, מטלטלת, מרצדת בעין ומחזיקה את הצופה עד הרגע האחרון שלה בציפייה לדבר הבא שיקרה על הבמה. היא מבוססת על פליקרים ועל סיטואציות שמתחילות מחושך מוחלט ומתפתחות לאנסמבלים ומורכבויות תנועתיות מרתקות.
החושך עושה סוג של ריסטרט למה שקורה על הבמה וכמו מסע חדש מתחיל. הכוריאוגרפיה בנויה מתמונות קצרות, לעיתים הבזקים חטופים המופרדים בהחשכות מוחלטות, כשכל תמונה חדשה מפתיעה בהרכב שונה של רקדנים ובמיקום מחודש על הבמה.
אומניפורג׳ היא סוג של התכה של חומרים והפיכתם מקשים לכאלה שניתן ליצור מהם דברים חדשים – וזו בדיוק מהות היצירה. כשמה (כור היתוך), היא לוקחת את שפת הבלט הקלאסי, מתיכה אותה ויוצרת ממנה מתכת חדשה, חזקה יותר, גמישה יותר.
יח"צ, צילום: כפיר בולוטין
זוהי יצירה אבסטרקטית שבנויה על פירוק והרכבה של תנועות בסיסיות, אך בניגוד ליצירות אבסטרקטיות רבות שלעיתים נותרות קרות ומרוחקות, גודאני מצליח להטעין כל תנועה ברגש ואנושיות.
לאורך היצירה יש תחושה תמידית של תנועות/חיבורים שהם מוכרים מהקלאסי ומהידוע, ומיד פירוק שלהם. מה שמבדיל את גודאני הוא שהפירוק אינו לשם הריסה גרידא – זהו פירוק לצורך יצירה חדשה, מזוקקת יותר. יש תחושה כללית של עילוי, של ריחוף, של בריחה ממה שמושך לאדמה ולבסיס.
ההרכבים של הרקדנים ביצירה משתנים הן במספרם והן בחיבורים של הרקדנים אחד עם השני, כל אוניסונו שנוצר מיד נשבר ונוצר משהו חדש, מרגש ומרתק. בניגוד לבלט המסורתי, בו הרקדנים שומרים על "ארבע נקודות" לפנים, כאן התנועה משתחררת מכבלים אלו – הקווים הישרים מתעקמים לחמוקיים מתעגלים, והתנועה הופכת שופעת ועסיסית, לעיתים מפתיעה כמו התכווצות המותניים בקפיצה, כאילו היה זה חיוך שובבי של הגוף כולו.
המוזיקה המקורית של אולריך מולר, שנכתבה במיוחד ליצירה, היא לא פחות מגאונית ומשמשת יותר מתפאורה קולית – היא שותפה מלאה למחול. מולר בונה מארג קולי המשתנה בין קטעים אלקטרוניים מופשטים לבין הדים של מוזיקה קלאסית, בדיוק כפי שהכוריאוגרפיה נעה בין העכשווי לקלאסי.
יח"צ, צילום: כפיר בולוטין
היא מכניסה את הצופה לתחושה הכללית של חוסר שקט, של דיסטורשן, ומייצרת מתח מתמיד. היצירה שנעה כל הזמן בין ניגוד למוזיקה ובין ההיסחפות איתה, יוצרת שיח מורכב שמעשיר את החוויה הכוללת.
התלבושות ביצירה מזכירות את בגד הריקוד הקלאסי, התלבושת הכמו-אחידה של הרקדנים והרקדניות בשחור עם חלק עליון שהוא נוצץ יותר מדגישה את הניגודיות והשבירות שיש ביצירה. התלבושות הזהות הן לגברים והן לנשים – בגדי גוף כהים מלאי כיווצים וגרביון שחור – מקשות להבחין מיהו מי, במיוחד ברגעי האוניסונו, נתון שמעצים את הרעיון של גוף קולקטיבי אחיד וחסר פנים.
אף שהבמה לרוב אפלה, רגעים צלולים של יופי צרובים באישון העין וחודרים ללב – ברכיים משתרגות זו בזו, סיבוב איטי שנעצר כמו מעצמו, זרועות שעולות באיטיות ומצליבות מעל ראש.
זוהי יצירה שמכבדת את המסורת הקלאסית אך מתבלת אותה בביטוי אסתטי משוחרר, דרך רקדנים שכל הווייתם נתונה לביצוע נינוח ומלא ביטחון. היצירה האסתטית והמפעימה הזו הצליחה לסחוף בצורה שלא משאירה ספק - כי יש פה יצירת מופת וביצוע לא פחות ממושלם.
יח"צ, צילום: כפיר בולוטין
קוסמוס / אנדוניס פוניאדקיס - תזזיתיות עירונית וחיפוש אחר אחדות
אנדוניס פוניאדקיס – אחד מהיוצרים המחוזרים והבולטים בעולם המחול בשנים האחרונות – סגנונו הייחודי מתבסס על המחול המודרני ומשלב אותו עם תנועות פרועות יותר, משוחררות ויכולת פיזית גבוהה עד גבול האקרובטיות.
ביצירה זו, שנוצרה במקור עבור בלט ג׳ז מונטריאול ב-2014, הכוריאוגרף שואב את השראתו מהעולם הסובב אותנו ומהטירוף שאנשים חווים על בסיס יומיומי בעיר.
התנועות ביצירה מחקות את האורבניות, את הכאוס, ההמוניות והקשיחות של העיר, ועם זאת אנדוניס מבקש למצוא משקל נגד, להוציא יופי ולתרגם את התנועה הזו לריקוד שנועד להיות רגע מאחד.
יח"צ, צילום: כפיר בולוטין
זוהי יצירה תזזיתית, שרובה מורכבת מכניסות ויציאות של הרקדנים בשטף כמעט מטריד, בלתי פוסק של תנועה בולמוסית. הרקדנים רצים, מנתרים, משפריצים זיעה, מחליפים זה את זה בדואטים שמתחלפים ללא הרף - לעיתים בקצב כה מהיר עד שזה מעורר תחושת אי-נוחות.
בניגוד לאיפוק המחושב של גודאני, פוניאדקיס שואף לשחרר את הגוף מכל רסן, והתוצאה היא אנרגיה בלתי מרוסנת שלעיתים חסרה את הדיוק וההכוונה שהיו עשויים לחדד את המסר.
כמו ביצירתו של גודאני, גם פה יש תהליכי פירוק וחיבור מחדש, אך בעוד גודאני מפרק כדי ליצור מחדש, פוניאדקיס מפרק כדי להדגיש את השבר עצמו: היחיד מול הקבוצה הקשה, היחיד מול היחיד שמולו, היחיד שמול עצמו. כאילו אומר - ראו את הריסוק של עולמנו המודרני.
וכך בתוך מערבולת של הריקוד יש רגעי איחוד והתכנסות אל מול הכוחות הגדולים של החברה המודרנית שלנו, אך אלה מגיעים כמעט מאוחר מדי, ובאופן שנראה יותר כמחווה אסתטית מאשר כפתרון אמיתי.
זו יצירה שמרגישה יותר "פופולארית", אבל לא במובן הפחות טוב של המילה. היא נגישה, היא מרגישה מוכרת, היא מרגישה מעולמות התוכן המודרניים שאנחנו חווים ביום-יום.
יצירה חושנית, פראית, השיער של הרקדניות פזור וכמו נותן לרקדניות עוד יותר אורך ומרחב בתנועה שלהן, הידיים מתנופפות, פלג גופם העליון של הרקדנים מתפתל ומצליף לאחור, ממחיש את העוצמה הדרמטית. הפיזיות מאוד נוכחת בריקוד, אגלי הזיעה שניתזים מראשם של הרקדנים נותנים את התחושה של הבשרניות של משהו שהוא אמיתי ובסיסי.
הפירוק וההרכבה מובילים את היצירה לכל אורכה, יש כמו תחושה של היפרדות ממסיכות וחזרה לבסיס האמיתי.
סיומה של היצירה היה רגע מפעים – הרקדנים עומדים עם בגדים מינימליים (אם בכלל) ועל דמויותיהם מוקרן אור שבנוי מפיסות מוזהבות מרצדות - הרקדנים כבר אינם ייחודיים, אין להם את הפיזיות הטיפוסית להם, הם כולם אורגניזם חי, שמתקבצים לכדי קבוצה אחת מלוכדת - כמו לפני המפץ הגדול.
בתמונה הסוגרת זו, סוף סוף נמצאת מנוחה לאחר ההמולה הגועשת – הבמה חשוכה והרקדנים הופכים לדמויות חסרות פנים שנעות באיטיות.
יש תחושה שכל היצירה היא ב-REWIND מהאינדיבידואל שהוא כל אחת ואחד מאיתנו בעולם, חזרה אל הבסיסי האחיד - הגרעין של הקוסמוס הזה. יש פה משהו שהוא מעבר לריקוד – הוא תחושה כללית של "טוב", של רוגע ושל שלווה.
למרות הביקורת, יש להודות שהחזון של פוניאדקיס שאפתני ונוגע בשאלות מהותיות על מקומנו בעולם מודרני המתפרק לרסיסים, וכאשר היצירה אכן מצליחה להתמקד, היא מספקת רגעים של תובנה אמיתית.
דיאלוג של ניגודים - אנסמבל מרשים
ערב המחול כולו מציג דיאלוג מרתק בין שתי גישות שונות בתכלית לשאלה דומה – כיצד להתמודד עם המתח שבין מסורת לחדשנות.
גודאני כאמור בוחר בדרך של זיקוק והתמקדות, מפרק את שפת הבלט הקלאסי כדי לחשוף את מהותה ולבנות ממנה מחדש יצירה קוהרנטית ומדויקת. פוניאדקיס, לעומתו, מציע פירוק רדיקלי יותר, כמעט אלים, שמשקף את המציאות האורבנית הכאוטית שלנו.
הצלחת הערב טמונה ביכולתם המרשימה של רקדני קמע להתמודד עם שתי השפות הכוריאוגרפיות השונות הללו. הם מספקים ביצוע וירטואוזי ב"אומניפורג׳", ומצליחים להעניק אנושיות ועומק גם לתזזיתיות המכנית של "קוסמוס".
יכולת ההשתנות הזו מעידה על אנסמבל בשל ומגובש, שמצדיק את מעמדו הבינלאומי המוערך.
המופעים הבאים: המשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע (14.5), מרכז סוזן דלל בתל אביב (29-30.5)
