לו הייתי גוף: מסע אל שבריריות הקיום באמנות הישראלית

יח"צ, מתוך התערוכה

 

מה נותר מהגוף לאחר שהוא נחשף לאלימות, למלחמה, לטראומה? מהי המשמעות של להיות גוף במציאות הישראלית העכשווית, כאשר הגוף הפרטי והקולקטיבי מצוי תחת איום מתמיד? שאלות אלו עומדות במרכז התערוכה "לו הייתי גוף" במוזיאון פתח תקווה לאמנות - אחת משש תערוכות חדשות הנפתחות בימים אלה.

 

כשנכנסים לחלל המוזיאון, המפגש הראשון הוא עם יצירתה של אביטל כנעני - שלושה גופים תלויים בחלל, אוחזים בהדפסים שנעשו בקיבוץ כברי.

 

היצירה מציבה שאלה מטרידה: מה הם אותם גופים אנונימיים, האוחזים זה בזה במחול מקאברי של קיום? שאלה זו מלווה את המבקר לאורך כל מסלול התערוכה, המציגה 21 אמניות ואמנים שעבודותיהם חוקרות את המתח שבין הגשמי לרוחני.

 

  ``האטלייה`` בתערוכה החדשה ``לו הייתי גוף`` במוזיאון פתח תקווה / צילום: באדיבות המוזיאון, מאיר ביטון

 

 

במרכז התערוכה ניצבת סדרת "האטלייה" של עופר ללוש - האמן הישראלי שעבודותיו מוצגות במוזיאונים נחשבים ברחבי העולם, לצד יצירות של פיקאסו וג׳קומטי.

 

סדרת פסלים מונומנטלית זו, המוצגת לראשונה בישראל במלואה, מתנשאת בכניסה למוזיאון. הפסלים, שנוצרו לפני כעשור בסין, מציגים חמש דמויות בסיסיות: ראש גבר, איש יושב, אישה עומדת, אישה הרה וראש אישה - המרכיבים יחד צורת כף יד אנושית. המפגש ביניהם מטלטל - דמויות חסרות תווי פנים מזהים, כמעט קמאיות בפשטותן, המקרינות אוניברסליות עמוקה.

 

ללוש, שמאחוריו כידוע מסע חיים רווי תחנות - מילדות בטוניס, דרך פנימייה בצרפת ועד להגעתו ארצה - עבר תהליך ארוך של התפשטות מ"תלבושות" זהות שונות.

 

בפסליו, הוא חותר להגיע אל הגרעין האוניברסלי של האנושיות, מעבר לשכבות התרבותיות. הדמויות שלו נטולות שיער, פרטים אישיים או ייחודיים - הן למעשה האדם המופשט שבכולנו.

 

"האטלייה" נולד מתוך משבר יצירתי אחרי שללוש סיים את עבודתו על פסל הראש למוזיאון תל אביב - יצירה שהוקדשה לזכר קורבנות הטבח היהודי הראשון באגם מאג`ורה באיטליה.

 

המעבר מהעיסוק בטראומה אל יצירה המתכתבת עם "האטלייה" של גוסטב קורבה - ציור מ-1855 הנחשב לאחד החשובים במודרניזם - ממחיש את התפיסה שהאמנות עצמה הפכה לנושא האמנות.

 

 

בתערוכה בולט המבט המורכב על הגוף הנשי, על הפגיעות והעוצמה שבו.

 

הילה לולו לין, במיצב הוידאו "חלב אם", מציגה חלב אם קפוא בצורת לב הנמס באיטיות בין ירכיה - דימוי עוצמתי של המזון המקיים חיים שהופך לנוזל חולף. העבודה, שנוצרה בין השנים 1990-2000, משקפת את עיסוקה המתמשך בגוף כמרחב טעון של זהות ואמהות.

 

סיגלית לנדאו מציגה פרדוקס חומרי מרתק ב"כרית הנקה" משנת 2013 - הכרית שנוצרה באיטליה עשויה משיש. הניגוד בין הרכות הנרמזת לקשיחות החומר מייצר מתח בין המהות והצורה, בין התפקיד והמבנה.

 

בקצה אחר של הספקטרום הנשי ניצבת עבודתה של נירית טקלה, שציוריה הגדולים והצבעוניים מציגים את הגוף השחור של בני הקהילה היהודית האתיופית. לתערוכה היא יצרה עבודות חדשות בשם "חלקי גוף חדש", המציגות איברים שנפגעו במלחמה והפכו למעין תכשיטים - מטמורפוזה מטרידה של הפגיעה לאסתטיקה.

 

 

לצד התערוכה המרכזית, המוזיאון מציג חמש תערוכות נוספות המרחיבות את השיח על הגוף והקיום.

 

ב"שמש חצות", תערוכה זוגית של הילי לב גרינפלד ושיראל ספרא באוצרותה של הדס גלזר, נחקרים מצבי הביניים שבהם הגבולות מיטשטשים. שם התערוכה לקוח מתופעת טבע בחוג הקוטב, בה השמש זורחת בשיא השקיעה - רגע שבו היום והלילה מתערבבים.

 

ספרא מציג גלגל ענק שעליו הודבק סרט נייר עם ציור של שמיים ושמש, שמקומה משתנה בכל סיבוב של הגליל - מטאפורה חזותית למחזוריות הזמן ולטלטלת הגוף במרחב.

 

לצידו, הילי לב גרינפלד מציגה בתי בובות וציורים, כמו "כוכב ים מסתכל במראה" - ציור של בנה מחופש לכוכב ים המשתקף בארון חדר השינה. שניהם נפגשים בעולם הילדי, הפנטסטי והסוריאליסטי.

 

כרמית חסין , צילום: טל ניסים

 

כרמית חסין, בתערוכתה המוזיאלית הראשונה "שרה על העצמות", מציגה פסלים גדולים הניצבים על מתקני נירוסטה המזכירים מתקני שיקום. חסין, ששאבה השראה מהטבע כמקור לאיתנות, יצרה פסלים מאבקת קוורץ וחימר המשחזרים תנועות גוף וקימורים בשרניים. שם התערוכה, הלקוח מהספר "רצות עם זאבים" של ק.פ. אסטס, מרמז על המעבר מהשבר להעצמה.

 

מירב נמרודי, צילום: מירב נמרודי

 

 

סדרת התצלומים "חיות פלסטיק" של מרב מרודי מציעה מבט אחר על הגוף - גוף שמטמיע זהות חייתית, היברידית.

 

מרודי תיעדה קבוצת חברים בווילה על אגם בפולין, כשהם עוטים מסכות חיות בנוף פסטורלי. הצילומים, שנולדו ברגע ספונטני כאשר השמיים התקדרו לקראת סופה, לוכדים רגע מתוח שבו הטבע האנושי והחייתי מתערבבים.

בתצלומיה של מרודי, הבחירה של כל משתתף במסכה מסוימת והאינטראקציה הקבוצתית על רקע הנוף הרומנטי יוצרים מתח בין המלאכותי לטבעי, בין הפסטורלי למאיים. החדות המוגזמת של התצלומים והמסכות הפלסטיות הבוהקות מנכיחות סוריאליזם שמעורר תחושות מעורבות - הומור ואימה בעת ובעונה אחת.

 

יקירה אמנט, צילום: מאיה זהבי

 

במרחב שבין האורגני לסימבולי נמצאת גם עבודתה של יקירה אמנט. אמנט שפסלי החימר שלה בדמות טוטמים של פריון ומיניות, מדגישים את המתח בין המופשט לפיגורטיבי מציגה פה פסל מרהיב בדמות ראש אמורפי שבתוכו משולבים אלמנטים היוצרים דיאלוג בין הפראי והנאיבי לבין המחושב והמתוחכם, בין הקמאי לתרבותי.

 

 

במסעה בין הגופים השונים, התערוכה "לו הייתי גוף" מתכתבת עם הגותו של ז׳אן-פול סארטר, שטען כי "האַיִן שוכן בלב ההוויה כמו תולעת" - בליבת הקיום שלנו טמון ריק המערער את היציבות.

 

הגופים המוצגים בתערוכה נעים על הגבול הדק שבין הישות והאין, בין הנוכחות והחסר. כך, למשל, בעבודתו של יואב שביט "שברון לב" - ערימת חול המנסה לנשום, כשברקע נשמעת פרפרזה על משפטו של עמנואל קאנט "למה אני רשאי לצפות". ובדומה, הפסלים של יגאל תומרקין - ראשים של מיכלאנג׳לו וברונו לסקי, המוצבים על כנים כמו משופדים - מציפים את האלימות הטמונה בתרבות המערבית.

 

שולמית עזר, צילום: סוזן לוי

 

דניאל קיצ׳לס, בתערוכתו "אוריינטציות", משלב הלחנה, וידאו וסאונד עם פעולה פרפורמטיבית.

 

העבודה, שהאמן מגדיר כ"אורטוריה לשתי מוניות, רדיו ו-16 משתתפים", מציגה שתי מקהלות הנוסעות בזמנים ובמקומות שונים - 12 נשים במונית שירות המפיקות צלילים קדם-לשוניים ומקהלה של ארבעה גברים. הנסיעה המעגלית והאבסורדית הזו, המבוצעת בטקסיות כמעט דתית, מהדהדת את מסעו של דנטה ב"קומדיה האלוהית", שממנו לקוח שם התערוכה המרכזית.

 

התערוכות מציעות לנו להתבונן בגוף לא רק כמעטפת פיזית, אלא כזירה של מאבק והשתנות, כמרחב של זיכרון וטראומה, וכתווך בין האדם לעולם.

 

במציאות המורכבת של ישראל ב-2025, הן קוראות לנו לחשוב מחדש על מה שנראה כמובן מאליו - גופנו שלנו.

 

 

נעילה: 28 ביוני 2025