יח"צ. צילום: חנן אסור
בשנים האחרונות, יותר ויותר זוגות גאים בוחרים בהליך פונדקאות כדי להפוך להורים. עבור רבים מהם, זו הדרך היחידה להביא לעולם ילד ביולוגי, אך התהליך אינו פשוט. מעבר לעלויות הגבוהות, הוא מציב בפניהם גם אתגרים משפטיים, חברתיים ואתיים.
בישראל, עד לא מזמן, פונדקאות הותרה רק לזוגות הטרוסקסואלים, ולכן זוגות חד-מיניים נאלצו לפנות למדינות כמו ארה"ב. לצד המורכבויות, הורים שבחרו בדרך זו מדווחים על תחושת הגשמה עמוקה.
המחזה הישראלי החדש "האבא שיכולתי להיות" מאת איתי סגל ובבימוי משה קפטן, עוסק בסוגיות אלו מזווית אינטימית ואנושית.
אם במחזהו הקודם, "את שאהבה נפשי", שעסק ברצח בברנוער, התמקד סגל בהומופוביה ובהסתרה, כאן הוא מעמיק אל תוך הדינמיקה המשפחתית ומעביר את גיבוריו "טיפול שורש" רגשי מטלטל.
יח"צ. צילום: חנן אסור
במרכז העלילה עומדים מולי (ישי בן משה) וגידי (אבישי מרידור), זוג גברים המצויים במשבר זוגיות חריף, המגדלים את בתם מיכאלה (דריה רוזן), שנולדה בהליך פונדקאות בארה"ב. השניים מעולם לא הסתירו ממנה את נסיבות לידתה, ואף הבטיחו לה שתוכל לפגוש את תורמת הביצית בעתיד.
התפנית בעלילה מגיעה כאשר מיכאלה בת ה-15 יוצרת קשר עם התורמת הביולוגית ללא ידיעתם. בלית ברירה, ובשיאו של המשבר הזוגי, יוצאים השלושה למסע יחד עם נעמי (אורלי זילברשץ), אמו של גידי, לפגוש את התורמת.
העלילה מסתבכת כאשר הם מגיעים ליעד ומגלים אירוע אפל הקשור לתורמת, אשר טורף את כל הקלפים ושולח כל אחת מהדמויות למסע פנימי עם עצמה.
יח"צ. צילום: חנן אסור
נעמי, שמעבר להיותה סבתא היא גם דמות אמהית תומכת, מתמודדת עם חשבון נפש אישי המאלץ אותה לשוב אל עברה ואל יחסיה המורכבים עם בנה. במקביל, העלילה מתמקדת גם במערכות היחסים המורכבות של גידי עם הוריו: אביו המנוח (דב רייזר), המייצג דמות גברית שמרנית, והתמודדותו עם העבר והשפעתו על תפקידו כאב.
לתוך הדרמה הזו נכנסים גם יובל סלייפר, בתפקיד מסתורי ומתריס, ואילנה קיוויתי דאבנפורט, המגלמת את אמה של תורמת הביצית - דמות המגלמת שילוב עוצמתי של כעס וחמלה, ומוסיפה רובד נוסף לעיסוק של המחזה באמהות ובמשמעותה.
ההצגה, המוצגת בימים אלו בתיאטרון הבימה, מעוררת תגובות מעורבות בקרב המבקרים - יש הרואים בה דרמה משפחתית מרגשת ומטלטלת, ואחרים חשים שהיא לא ממצה את הפוטנציאל הטמון בה.
יח"צ. צילום: חנן אסור
מה שמעניין הוא שגם המשבחים וגם המבקרים מסכימים כי המחזה מציף שאלות מהותיות: מהי הורות אמיתית? האם להיות אבא ביולוגי הופך אותך לאבא, או שמא לקום כל בוקר ולבחור להיות אבא? וכיצד מתמודדים עם החיפוש אחר שורשים ביולוגיים במשפחות שנוצרו בדרכים לא מסורתיות?
נקודת החוזק המרכזית של ההפקה היא ללא ספק המשחק. אבישי מרידור מביא עומק ומשכנע כאב הנקרע בין בן זוגו למשפחתו, ישי בן משה מעורר אמפתיה כגבר שנאלץ לשלם על טעויות העבר, ודריה רוזן, המופיעה לראשונה על במת התיאטרון לאחר הצלחתה בסרטה החדש של תום נשר "קרוב אליי", מרשימה במיוחד בתפקיד מיכאלה – דמות הנדרשת לנווט בין תמימות נעורים להבנה מורכבת של זהותה.
יח"צ. צילום: חנן אסור
אורלי זילברשץ מצטיינת במיוחד בתפקיד נעמי. תנועות הגוף, הפחדים והילדותיות שלה מצליחים להכניס שמחה ותמימות לתוך הכאב והעבר המורכב של הדמות.
מבחינה ויזואלית, התפאורה המופשטת שעיצב אדם קלר מאפשרת למחזה המרובה בלוקיישנים לזרום בצורה טבעית. אורכו של המחזה – 90 דקות – מהווה יתרון משמעותי, המאפשר לזקק את התמות המרכזיות בצורה חדה ומדויקת. למרות זאת, נדמה כי העלילה סובלת מהסתעפות מיותרת שאינה מצליחה להיסגר כראוי, והניסיונות לסגור מעגלים נעשים לעיתים תוך שימוש בסחיטה רגשית שאינה משכנעת.
חשוב לציין את ההקשר החברתי והפוליטי שבו מוצגת ההצגה. כפי שמציין קפטן, "ההחלטה להביא למרכז הבמה בתיאטרון הלאומי מחזה שעוסק בחיים של הקהילה הגאה אמורה לנרמל את הסיטואציה". סגל מוסיף: "בטח בימים שבו קיצונים עולים לגדולה והמפכ"ל מתבטא בהומופוביות כלפי הקהילה". בהקשר זה, המחזה הופך מאישי לפוליטי, מדרמה משפחתית לאמירה חברתית רחבה.
אחד הרגעים החזקים בהצגה הוא העימות בין מיכאלה להוריה – רגע שמגלם בתוכו את המורכבות של המשפחה המודרנית. מיכאלה מרגישה צורך לדעת מאין היא באה, ואילו הוריה נאבקים להבין כיצד להתמודד עם הצורך הזה, מבלי לערער את מה שבנו במשך 15 שנים. זהו רגע דרמטי, כואב ומלא רגש, שממחיש היטב את הדילמות שבפניהן ניצבות משפחות שנוצרו בדרכים לא שגרתיות.
"האבא שיכולתי להיות" הוא יצירה שבמהותה מתחילה כמחזה להט"בי אך מתפתחת במהרה לדרמה משפחתית מרובדת, הבוחנת את מושג התא המשפחתי ומפרקת אותו שכבה אחר שכבה, אך האם המחזה הצליח במשימתו? התשובה מורכבת כמו הנושא עצמו. מצד אחד, יש לשבח את הניסיון האמיץ לגעת בסוגיות מורכבות ולהציב אותן על במת התיאטרון הלאומי. מצד שני, המחזה לא חף מחולשות מבניות ועלילתיות.
אך גם אם לא כל המעגלים נסגרים בצורה מושלמת, "האבא שיכולתי להיות" בהחלט מצליח לגעת ברגש, להעלות שאלות חשובות ולהותיר את הקהל עם חומר רב למחשבה – וזו אולי הצלחתו הגדולה ביותר.
