יח"צ. צילום כריכת הספר: באדיבות הוצאת מישמוש
ישראל של 2025 זקוקה לנחמה. האובדן השזור בין שביליה, לעיתים בטרם עת, מניח לנו, המתמודדים, לשבת ולבחון את גווני החיים בטרם השיבה אל השגרה.
וכשהכול נעצר לשירה, עם מותה הפתאומי של מיקה חברתה הטובה - ליבה אינו עומד בבשורה. היא נישאת על כנפי האשמה, ומוצאת מקלט בניו-זילנד ובאוסטרליה, בבקתה שמספקים לה ג׳ולי ונייתן בסמוך לביתם.
ביקור מפתיע מהעבר, בחלוף שלוש שנים, סודק באחת את חומת המגן שבנתה. כציפור כלואה, היא ניצבת מול שדי העבר במפגש שמאלץ אותה לחשוף באומץ ובכאב את האמת שממנה ברחה.
יח"צ. תמי לאונר-אראל. צילום: ליאל אנפולסקי
חצי שנה של כתיבה הותירה את לאונר-אראל עם תוצר ייחודי של מילים שנוגעות במקום הכי חשוף – אובדן טרגי.
לדבריה, "הספר נכתב בעקבות אובדן אישי, של החברה הכי טובה שלי. חודש לפני הגיוס, בגיל 18, איבדתי את מיכל. היינו חברות הכי טובות מהגן, ובדומה למיקה (בת דמותה בסיפור) היא נהרגה במסגרת שירותה הצבאי. בשנים האחרונות הרגשתי דחף להנציח את החברות שלנו דרך הכתיבה, כך נולד הספר".
אוסטרליה, הארץ שבה שירה מוצאת מפלט, כמוה כארץ לא זרועה. לאונר-אראל יודעת לתאר היטב את הנופים שבהם ביקרה - ירח-דבש בן ארבעה חודשים סיפק לה את ההשראה, והעלילה שמתגלגלת בין נופיה מספקת, ולו לרגע, את הנחמה של המרחב החדש, שבו כל קורא יימצא נחת רגעית מהשגרה.
יח"צ. צילום כריכת הספר: באדיבות הוצאת מישמוש
הספר, שהתגלגל בין חבריה של לאונר-אראל, התקבל בחום. הנושא הטעון נפרש על פני 284 עמודים מנקודת מבט אישית ומספק הצצה להתמודדות עם סוגיית האובדן – הן של המתמודד והן של המעגלים הקרובים לו.
כבת דמותה, ייסוריה של לאונר-אראל בעקבות האובדן נתנו מבט חדש על המציאות. "אני זוכרת שבפעם הראשונה שצחקתי אחרי שמיכל מתה, זה הרגיש לי לא הגיוני. מצד שני, היה בזה רגע מכונן: הבנתי שאפשר לחיות לצד האובדן".
ניסיונה האישי בתהליך עיבוד האבל, הביא לתובנות: "במהלך תקופת האבל גיליתי שהחברים הם מקור עידוד גדול. היינו חבורה מאוד מגובשת והחיבור החזק עזר לנו להרים אחד את השני", היא אומרת ומפרטת: "מי שחווה אובדן, חשוב לא להתנתק. לשתף, לדבר. זה חלק מה׳שריר׳ החדש שצריך לסגל כדי להצליח לעבור את האבל לקראת המציאות החדשה".
יח"צ. תמי לאונר-אראל. צילום: ליאל אנפולסקי
ואכן, בישראל של 2025, שעוד מלקקת את פצעיה מאירועי השבעה באוקטובר, הספר מספק הצצה למציאות חיים שהפכה מוכרת לרבים מאיתנו.
בארץ שגם אם לרגע שדותיה נותרו ללא יבולים, צריך זרע אחד, גשם ואנפות בקר כדי ללקט בחזרה את שמחת החיים שנאלמה. ניצני השגרה שבונה שירה מצליחים לשחרר אותות חיים: הגינה שהיא מטפחת על שלל עציציה, הידיד המקומי סטיב שנושא אובדן אישי ויחד הם בונים קשר כנה ואמיץ, כישרון הבישול שספגה מאמה וקבוצת הילדים שאיתם היא עובדת לפרנסתה.
הקשר המחודש עם מי שהשאירה מאחור דוחף אותה הלאה. דמויות המשנה שיוצאות ונכנסות, ולכל אחת גישה משלה לאובדן, רק מניחות את אלף הפנים שיש בסיטואציה כה מורכבת, תחת פריזמה משתנה.
זה ספר על אובדן, אשמה והתפכחות. על התהליך העמוק שמוליד האבל עד להגעה לסירת ההצלה.
החוף לעולם אינו אובד לנו, עלינו רק למצוא אותו, ולאונר-אראל מביאה את אותו קול ייחודי, שמספר לנו שגם בארץ לא זרועה, יש פנסי רחוב. עלינו רק לזהות אותם.