יח"צ, צילום: יוסי צבקר
אהבה, קנאה, גזענות ובגידה נרקמים יחדיו לטרגדיה נפלאה שמעלה בימים אלה האופרה הישראלית. מי שמחפש דרמה - יקבל שלוש שעות של מתח ודרמה מהסוג המשובח ביותר, הן מוזיקלית והן בימתית.
האופרה מעלה את "אותלו" מאת ג׳וזפה ורדי, שנכתבה ב-1887 כשהמלחין היה בן 74, על-פי המחזה של ויליאם שייקספיר. זוהי הפקה ייחודית בשיתוף האופרה הממלכתית של וינה, בבימויו של אדריאן נובל ובניצוחו של דן אטינגר.
המחזה "אותלו" מספר את סיפורו הטרגי של אותלו - מצביא צבא צפון אפריקאי ומורי (מוסלמי) מצליח, המתמנה למושל קפריסין מטעם הנסיכות של ונציה. עם ליברטו מבריק מאת אריגו בויטו, הנחשב לאחד המשובחים באופרה האיטלקית, היצירה מתארת כיצד אותלו, שנשא בחשאי את דזדמונה היפה והאצילית, הופך למוקד קנאה וגזענות מצד הסובבים אותו, ובעיקר מהפקודים שלו.
יאגו - שאותלו מנע את קידומו וממנה את קסיו במקומו - פועל בערמומיות לרמות את אותלו ולגרום לו להאמין שאשתו האהובה בוגדת בו.
אותלו, שמקבל את ההוכחות אותן דרש לבגידה, מגיע לסף יכולתו להכיל את הזעם על אשתו ורוצח את דזדמונה, ומיד לאחר המעשה מגלה כי רימו אותו ושם קץ לחייו.
יח"צ, צילום: יוסי צבקר
הייחודיות של ההפקה הזו היא בגישתו החדשנית של אדריאן נובל, המוכר כאחד מבימאי השייקספיר המובילים בעולם ומי שניהל את ה-Royal Shakespeare Company.
על אף שנובל העביר את הסיפור מהמאה ה-15 לראשית המאה ה-20, באווירה של קולוניאליזם בריטי, עם תלבושות ותפאורה ויקטוריאניות, עדיין התחושה נאמנה למקור. הסיפור כה חזק שהוא מתאים את עצמו לרוח התקופה, והמעבר לעידן הקולוניאלי מעצים את המתחים החברתיים והגזעיים שבבסיס היצירה.
אותלו" כידוע היא אחת האופרות המאוחרות ואחת לפני אחרונות של ורדי, וככזו היא מאוד בשלה, רחבה ושלמה - והדבר מורגש בזה שהיא כמקשה אחת. אין כאן אריות עם הפסקות לתשואות בין אריה לאריה, אלא רצף מוזיקלי ועלילתי מהתחלה ועד הסוף, כשהיא מחולקת לארבע מערכות.
יח"צ, צילום: יוסי צבקר
המקהלה, שכוללת גם מקהלת ילדים, מקבלת מקום מאוד גדול במערכה הראשונה וזה אחד התפקידים היפים שיש למקהלה באופרה. תחילת האופרה עם סצנת סערה בים מועברת על ידי המוזיקה בצורה מופתית ומרמזת על הסערה הדרמטית שבפתח. כפי שמציין אטינגר, כמעט כל סצנה מסתיימת בהתפרצות תזמורתית עוצמתית.
לעומת גודלה של המקהלה, דווקא הבמה משאירה את הדרמה למוזיקה ולמשחק. היא מדויקת, מצומצמת, ומלבד המערכה הראשונה יש בה רק את "מה שצריך" בשביל הדרמה ולא מעבר.
המערכה הראשונה, כאמור, עמוסה ויזואלית. האופרה אינה מספרת את סיפור אהבתם הבלתי רצויה של אותלו ודזדמונה, ומתחילה כאשר אותלו חוזר מעוד מסע ניצחונות על הצי הטורקי.
המקהלה מאכלסת את כל הבמה - המון התרחשויות הן מעל השטח ובעיקר מתחת לשטח - יאגו וקסיו, זוממים להפריד את אותלו מאשתו האהובה, הנערצת והמכובדת.
מהמערכה השנייה ועד הסוף, התחושה היא יותר "קאמרית", יותר ממוקדת בסיטואציה אחת שמקבלת את כל הפוקוס. הדרמה נוצרת בין הדמויות עצמן, כשבמרכזה עומדת דמותו של יאגו - הנבל האולטימטיבי שורדי עצמו הורה שיגולם על ידי זמר צעיר ונאה, להבדילו מנבלים שגרתיים באופרות אחרות.
יח"צ, צילום: יוסי צבקר
הקנאה של יאגו היא דואלית - גם קנאה על מעמדו של אותלו וחוסר התקדמותו שלו, והן גזענית - איך האיש שמגיע ממעמד נחות ושונה מכל השאר מצליח להשיג את האישה הכי נחשקת ויפה.
בנוסף, תמיד מרחף המימד הדתי - בקטע חושפני שהוסיף בויטו למחזה המקורי, יאגו מבטא את אמונתו הצינית באל אכזר ובעולם נטול מוסר, בניגוד חד לאותלו הקורא לשמיים לעזרה ולדמותה הנאמנה של דזדמונה.
הדרמה לא הייתה יכולה להתקדם ללא תחושות הנחיתות של אותלו. אם היה בטוח בזכותו להיות במעמדו וזכותו להיות נאהב על ידי אישה כמו דזדמונה - לא ניתן היה להפיל אותו ולשכנע אותו כי היא בוגדת בו.
למרות שדזדמונה מצהירה בפניו "אהבתי אותך בגלל הסכנות שעברת, ואתה אהבת אותי מכיוון שהרחמים שלי כלפיך ריגשו אותך", שמראה עד כמה אהבתה אליו גדולה, הוא לא יודע להתמודד ומוכן למות באותו הרגע מהפחד שזה ייגזל ממנו, כפי שילדותו הקשה לימדה אותו.
יח"צ, צילום: יוסי צבקר
מבחינה מוזיקלית, המוזיקה של ורדי מצליחה להעביר את המורכבות של הדמויות ואת הדרמה בצורה מדויקת. זו אחת מיצירותיו המאוחרות והבשלות ביותר, שאין בה "להיטים" מובהקים מלבד אולי "שיר היין" של יאגו במערכה הראשונה.
דמותו של אותלו נעה בין דמות איש הצבא המחוספס לבין אהבתו לאשתו, והקיצוניות הזו נמשכת עד הסוף המר. הדרישה הקולית מהטנור בתפקיד מורכבת וקשה - הן מבחינה מוזיקלית והן משחקית - והיכולת התיאטרלית היא קריטית להעברת מורכבות הדמות והובלת הסיפור.
דזדמונה, שאוהבת את אותלו "אהבה ללא תנאי" - ענוגה, קלה, אצילית הן בדמותה והן בתפקיד הקולי. היא מכילה את אותלו ואת פרצי הזעם הבלתי מובנים לה, ולכן כאשר היא נשברת, נקודות השבר בקולה הן כה עוצמתיות וחזקות.
דמותו של יאגו - הדמות הדומיננטית והמרכזית באופרה - מניעה את כל הדמויות בעלילה, כשדמותו הדרמטית והמוזיקלית מלאה במזימה ותככים.
על האופרה מנצח דן אטינגר - מנצח, פסנתרן וזמר טנור, המגיע מעולם השירה. הוא מנצח טוטאלי שעצם ההתבוננות בניצוחו היא חוויה בפני עצמה. התזמורת תחת שרביטו מדויקת בדינמיקה המורכבת של האופרה, והיכולת לשמור על קו נקי ושקט לצד העברת הסערות הגדולות שביצירה מעידה על הבנה ושליטה מלאה במשמעויות הפנימיות של כוונות ורדי.
את הביצוע של כריסטיאן בנדיקט בתפקיד אותלו קשה לשכוח. הוא משכנע ביותר הן ביכולת המשחקית שלו והן במשחק עם הקול. הוא מעביר בדיוק את הסערה הבוערת בקרבו של אותלו, ונקודות השבירה שלו מרגשות וסוחפות. קולו עגול אך בועט, רך אך גדול.
בין הביצועים של תפקיד יאגו בולט מיקולאי זלסינסקי, המבצע בצורה מופתית את הרשע שיעשה הכל להפיל את אותלו. יכולתו להעביר בשירה, במשחק ובעיקר בתנועות הגוף והמימיקה את דמות הנבל מצליחה להוביל את האופרה לסופה הטרגי.
החוט הדרמטי של האופרה מתחיל בסערה הגדולה ומסתיים בסערה גדולה לא פחות. "עוד נשיקה" (ancora un bacio) מבקש אותלו מדזדמונה אהובתו כשהיא מקבלת אותו לזרועותיה אחרי שניצל מהסערה במערכה הראשונה - אותה נשיקה שיבקש ממנה בעודה שוכבת על מיטת האוהבים שלהם, ממתינה למותה הידוע מראש.
גישתו המודרנית של נובל, המתבטאת בהעברת העלילה לתקופה מאוחרת יותר, מוכיחה כי הדרמה האנושית העזה של ורדי נשארת רלוונטית בכל הקשר היסטורי.
