צילום: פרטי
9 מעלות, 47 מ"מ של גשם (רק מיום חמישי), רוחות של 55 קמ"ש שהתנפלו על נמל תל אביב בלי רחמים. זה לא היה סתם ערב חורפי – זה היה החורף בהתגלמותו (עבור בני ישראל שרגילים ל-20 מעלות במינימום, בפברואר).
הרוח בנמל תל אביב טלטלה אנשים כאילו היו בובות נייר, מטריות התהפכו כמו סירות בלב ים, ובואו אפילו לא נתחיל לדבר על דרמות השיער של כל הנשים שהעזו לצאת מהבית לכיוון האנגר 11 – ואני ביניהן. וכל מה שעבר לי בראש זה: "מה, באמת היה כל כך נורא להישאר בבית, להכין חביתה וטוסט לילדים ולסגור את הערב כמו בנאדם נורמלי?"
אבל אז, בין כל הסופה הזו, חיכתה נקודה של אור, או אם לדייק: 7,000 נקודות של אלומות אור בתוך האנגר 11, שהיה עטוף באור נרות, מחכה למופע של רמי קליינשטיין.
צילום: פרטי
וברגע שנכנסתי פנימה, הבנתי בדיוק למה. בפנים – התגלה עולם אחר במסגרת סדרת מופעי "קנדלייב": לרגל הוולנטיין, האנגר 11 בתל אביב הופך לחלל מנצנץ בזכות אלפי נורות לד על הבמה ולא מעט נרות אמיתיים על שולחנות עגולים לישיבה שמלטפים את המקום עם תאורה חמימה למראה ולטמפ׳ הגוף. הבמה כולה מנצנצת ביופיה ורק פסנתר אחד שעומד במרכז כמו כוכב הערב.
רמי קליינשטיין נכנס בחליפה לבנה, חולצה שחורה, משקפיים במסגרת אדומה וחיוך תמידי שלא יורד לו מהפנים, מתיישב, מניח אצבעות על הקלידים – וברגע אחד כל הסערה שבחוץ הופכת לזיכרון רחוק.
קליינשטיין הוא לא רק פסנתרן, הוא מספר סיפורים דרך המוזיקה. הקלידים שלו לא מנוגנים, הם נרקדים. בין להיט ללהיט, הוא מעלה זיכרונות של עצמו: הרומן הבלתי נגמר שלו עם הפסנתר, איך פגש את אלכס, אשתו השנייה, ומה קרה בפעם הראשונה ששמע את בילי ג`ואל, ועל הדרך, הוא שולף גם זיכרונות שלי.
צילום: פרטי
אמנם קליינשטיין לא מככב בפלייליסט היומי שלי, אבל השירים שלו תמיד היו שם, שזורים ברקע של חיי. "תפוחים ותמרים" הוא השיר שבו נלכדתי בעדשות המצלמה בטלוויזיה של פעם – כשעוד היה רק ערוץ 1, בלי סמארטפונים, ואמא צעקה בהתלהבות בבית "ראו אותך בטלוויזיה!".
"עד שתעזוב" היה הפסקול שהלך איתי במסע לפולין, מתנגן שוב ושוב באוזניות חוטיות, כאילו מנסה להכניס קצת רגש מוכר בתוך מציאות שהייתה גדולה עליי.
והשירים ממשיכים וממשיכים, כמו חוטי זיכרון שנפרמים ונשזרים מחדש בכל פעם שרמי מניח אצבע על הקלידים.
ואז – אורח. משה כורסיה הנהדר עולה לבמה, שביצע את השיר המקורי שלו "רוקד עם הפחד" לצד "ארצנו הקטנטונת". איך אני אוהבת הפתעות לא צפויות באמצע החיים.
בסוף, הדלתות נפתחו מחדש והעולם החורפי מחכה לנו שם, רטוב ורועש בדיוק כמו שהשארנו אותו. יש ערבים שעבורם כדאי לצאת מהבית, גם בקור של 9 מעלות.
ובואו, בינינו, מה שהפך את הערב הזה למתוק עוד יותר הוא השיבה הביתה: אין כמו לחזור לפוך אחרי ארוחת ערב שלא אני נאלצתי להכין ושירים שממשיכים להתנגן בראש. נסו את זה בבית.
