יח"צ. צילום: טוליפ מדיה
בסרטו השאפתני של הבימאי בריידי קורבט (36), מגלם אדריאן ברודי את דמותו המורכבת של לאסלו טות׳ , אדריכל יהודי ניצול שואה, בדרמה מונומנטלית המשלבת ביוגרפיה היסטורית עם מניפסט אדריכלי וחקירה פסיכולוגית של הנפש האנושית.
שלוש דקות של שקט מוחלט פותחות את "הברוטליסט". המצלמה נעה לאורך קירות בטון אינסופיים, מתעכבת על צללים, על סדקים, על פגמים מזעריים. אין מוזיקה, אין דיאלוג, רק מפגש ראשוני עם חומר גולמי. זהו רגע נדיר בקולנוע העכשווי, רגע המכריז: לא מדובר בסרט רגיל.
בתקציב צנוע של עשרה מיליון דולר, יצר קורבט יצירת מופת בת שלוש וחצי שעות המתאפיינת בשפה קולנועית חדשנית. השפה הזו משלבת בין אסתטיקה מודרניסטית לטכניקות צילום המוכרות מה"פילים נואר" (הקולנוע האילם), ורומזת לימי הזוהר של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, ובו-זמנית מציעה גישה מהפכנית.
המצלמה של קורבט אינה רק מתעדת - היא חוקרת, מגששת, כמעט נוגעת בדמויות ובחפצים. כשהיא עוקבת אחר ידיו של טות׳ המשרטטות על הנייר, הצופים רואים לא רק את הקווים הנוצרים אלא גם את הרעד הקל בידיו, את היסוסו, את הפחד שלו.
הסרט נפתח בסצנה מהפנטת המצולמת בשוט-רציף מורכב. המצלמה עוקבת אחר טות׳ העולה מבטן ספינת מהגרים אל אור היום הניו-יורקי. בתנועה מתוזמרת להפליא, הפריים מסתחרר עד שפסל החירות נראה הפוך - רגע ויזואלי מבריק המגדיר את כל מה שעתיד לבוא. זוהי אמריקה המשתקפת דרך עיניו של זר, של ניצול, של אמן שעולמו פשוט התהפך.
קורבט והצלם המחונן לול קראולי המציאו שפה חזותית ייחודית: כשטות׳ מתכנן ומשרטט, המצלמה יציבה ומדויקת; כשהוא נזכר לפתע בעברו המטלטל, היא מיטשטשת ורועדת; וכשהוא תחת השפעת אופיום, היא נעה בתנועות ספירליות איטיות.
יח"צ. צילום: טוליפ מדיה
ההחלטה לצלם בפילם 70 מ"מ מקבלת משמעות חדשה כשמבינים שקורבט השתמש בפורמט הרחב בעיקר כדי להעצים את תחושת הבדידות של הגיבור.
ברודי, במשחק מדויק ומרוסן, מעצב את טות׳ כאדם החי בדיכוטומיה ברורה: בעולם החיצוני הוא אדריכל מחונן המנסה לשרוד בג׳ונגל האמריקאי, ובעולם הפנימי הוא אסיר של זיכרונות הטראומה.
הדואליות הזו באה לידי ביטוי בכל היבט של הסרט - החל בתאורה המתעתעת ועד לעריכה המתחלפת בין קצב איטי ומהורהר להתפרצויות של אנרגיה קדחתנית.
מערכת היחסים המורכבת בין טות׳ לפטרון שלו, האריסון ואן ביורן (גאי פירס), מקבלת טוויסט מפתיע כשמתברר שואן ביורן אוסף באובססיביות תצלומים של חורבות מלחמת העולם השנייה. דרך פרט עלילתי זה, שנדמה תחילה כשולי לצופים, חושף קורבט את האופן שבו הטרגדיה האירופית הפכה לסחורה תרבותית באמריקה של שנות החמישים.
יח"צ. צילום: טוליפ מדיה
עבודת העיצוב האמנותי דורשת התייחסות מיוחדת, לא רק בשל הדיוק ההיסטורי המרשים, אלא בעיקר בזכות האופן שבו היא מגוללת סיפור משל עצמה.
בהתאמה, משרדו של טות׳ משתנה לאורך הסרט. הוא מתחיל כחלל נקי ומינימליסטי והופך בהדרגה למבוך של שרטוטים, דגמים ואובססיות, עד שבסצנות האחרונות הוא נראה כמעט כשחזור של תא כלא. המעצבת ג׳יין מונט יצרה כאן מטאפורה חזותית מבריקה לתהליך שעובר הגיבור.
גם הפסקול החדשני של דניאל בלומברג שובר את כללי המוזיקה של הסרטים התקופתיים, וכך, במקום להישען על תזמורת סימפונית, משתמש בלומברג בצלילים תעשייתיים - פטישים על בטון, מסורים חשמליים, הדהוד במנהרות - לצד מוזיקה הונגרית מסורתית עם דיסוננסים מודרניים. כשהמוזיקה ה"רגילה" מגיעה לבסוף, בסצנת נשף מפוארת, היא נשמעת מאד זרה ומאיימת.
זאת ועוד, אחד החידושים המרתקים בהיבט זה בסרט הוא השימוש במה שקורבט מכנה "אדריכלות קולית" - הקלטות של חללים ריקים. כשטות׳ נכנס לבניין חדש, הצופים שומעים את "הקול" הייחודי של החלל: ההד, הרזוננס, האקוסטיקה המיוחדת. זוהי טכניקה קולנועית חדשנית המעניקה לבניינים אישיות משל עצמם.
יח"צ. צילום: טוליפ מדיה
מערכת היחסים בין טות׳ לאשתו אז׳בת (פליסיטי ג׳ונס) מוצגת בדרך ייחודית. לאורך הסרט הם כמעט אינם מדברים זה עם זו באופן ישיר. במקום זאת, התקשורת מתווכת דרך החלל - דרך הריהוט שהוא מעצב עבורה, דרך האופן שבו היא מארגנת מחדש את דירתם, דרך המרחק הפיזי שהם שומרים זה מזו בחדר. זוהי כוריאוגרפיה עדינה של טראומה משותפת שקשה לשניים לדבר עליה.
הטיפול בזמן הקולנועי מציג חדשנות נוספת. הסרט אינו נע באופן ליניארי או אפילו במבנה של פלשבקים מסורתיים. במקום זאת, הוא מאמץ מה שניתן לכנות "זמן אדריכלי" - תנועה בין רגעים שונים בזמן כאילו היו חדרים באותו המבנה. המעברים מתרחשים דרך דלתות, דרך חלונות ומסדרונות, כשכל תקופה זוכה למעשה לטיפול חזותי שונה לחלוטין.
סצנת מפתח בסרט מתרחשת בחדר רחצה קטן. טות׳ עומד מול המראה ומנסה להתגלח. המצלמה קולטת את השתקפותו המרובה בשברי המראה, וברקע נשמעים קולות הבנייה מהאתר הסמוך. זהו רגע המצליח ללכוד את מהות הסרט כולו: האיש השבור מנסה לבנות משהו שלם.
יח"צ. צילום: טוליפ מדיה
רגע מכונן נוסף מתרחש כשקולו של דוד בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל בעוד שטות` שקוע בשרטוטיו. זהו רגע שבו שני חזונות מתנגשים: האחד קולקטיבי והשני אישי, האחד מבטיח גאולה לאומית והשני תר אחר גאולה אישית.
המהפך הדרמטי העלילתי מגיע כשסופיה, אחייניתו של טות׳, מחליטה לעזוב לישראל יחד עם בחיר ליבה בינג׳מין. החלטתה אינה רק בריחה מאמריקה אלא עדות לכישלון החלום האמריקאי עבור דור שלם של מהגרים.
בשעתו האחרונה, הסרט מערער על כל מה שחשבנו שהבנו. מה שנראה תחילה כסיפור על אדריכל שורד שואה מתגלה כמחקר מורכב על היחסים בין זיכרון לחומר, בין טראומה ליצירה, כשקורבט מציע תובנה מטרידה: אולי האובססיה של הגיבור ליצור ולבנות אינה רק דרך להתגבר על הטראומה אלא בעיקר הביטוי שלה.
האפילוג המפתיע מתרחש בביאנלה לאדריכלות בוונציה, עשורים אחרי האירועים המרכזיים. שם, מול קהל בינלאומי, נחשפת האמת המטלטלת על המבנה שטות` תכנן - אמת המשנה את המשמעות של כל מה שצפינו בו קודם. זהו רגע נדיר המצליח לטלטל את הצופה לא דרך תפנית עלילתית, אלא דרך שינוי בפרספקטיבה.
בשורה התחתונה - "הברוטליסט" הוא הישג קולנועי יוצא דופן לא רק בזכות שאפתנותו הטכנית ועומקו הרעיוני, אלא בעיקר משום שהוא מצליח להמציא שפה קולנועית חדשה. ממש כמו ה"בורטליזם", הזרם האדריכלי שהעניק לו את שמו, זהו סרט החושף את חומרי הגלם שלו, את הפגמים והסדקים, ודווקא כך מגיע לרמה נדירה של אמת אמנותית.
בעידן של תבניות קולנועיות צפויות וסיפורים שגורים, "הברוטליסט" מוכיח שאפשר עדיין לחדש, להפתיע ולאתגר. נכון, זהו סרט הדורש מהצופים סבלנות והתמסרות, אך ללא ספק כזה שמתגמל בחוויה קולנועית בלתי נשכחת.
