יח"צ. צילום: שמחה ברבירו
׳בני אדם׳ – הוא מסע פיוטי בנבכי הנפש המשפחתית המודרנית. שם ההצגה באנגלית, "The Humans" (בתרגומו המדויק של אלי ביז׳אווי), מרמז על משהו שנחבט באנושיות של הדמויות. למרות ניסיונותיהם להישאר על הרגליים, החיים גדולים מהם ומאיימים למוטט אותם בכל רגע.
במרכז העלילה עומדת משפחה אמריקאית טיפוסית מהמעמד הבינוני. בריג`ט (אביגיל הררי), הבת הצעירה שחולמת על קריירה מוזיקלית, מארחת את משפחתה לארוחת חג ההודיה בדירתה המתפוררת בצ׳יינה טאון, שם היא מתגוררת עם בן זוגה ריצ׳רד.
הוריה מגיעים עם אחותה איימי ועם סבתא "מומו", שמצבה הדמנטי מטיל צל כבד על המפגש המשפחתי.
על פניו, מערכת היחסים במשפחה נראית נורמטיבית: אמא דאגנית ואוהבת, אחיות שקשורות בקשר דם ותומכות אחת בשנייה, ואב משפחה שמעריץ ספורט ורוצה את בנותיו לידו.
יח"צ. צילום: שמחה ברבירו
אך מתחת למעטה הפסטורלי הזה, כל אחד מבני המשפחה נמשך לכיוון שלו: האם (שרה פון-שוורצה) מביאה פסלון של מריה הקדושה כמתנה לדירה, בניסיון נואש להשיב את בנותיה לחיק האמונה; האב (רמי ברוך) מוטרד מסיוטים שמדירים שינה מעיניו ומסתיר סוד כבד; איימי (רוני נתנאל), עורכת דין במשרד מוביל שניצלה בנס מאסון התאומים, מתמודדת עם פיטורים צפויים בשל מחלת מעיים כרונית ופרידה טרייה מבת זוגתה; ובריג׳ט נאלצת לעבוד בשתי משרות כברמנית כשחלומותיה המוזיקליים מתנפצים אל מול המציאות הכלכלית הקשה.
התחושה הכללית של ההצגה היא קודרת, כפי שמשתקף בדירה עצמה. המקק העצום המתרוצץ בין החדרים והרעש הבלתי פוסק מהשכנים מעל רק מחזקים את תחושת חוסר היציבות.
בין בדיחה לבדיחה, בין חיבוק לחיוך, מבצבצים המרירות והמשקעים. תחושת אי-היציבות מלווה את כל ההצגה: ההתרוששות הכלכלית של ההורים, הדאגה לטיפול בסבתא הדמנטית, המאבק להתפרנס של הצעירים, והחרדות הכלכליות שמרחפות מעל כולם כמו צל האסון של ה-11 בספטמבר.
יח"צ. צילום: שמחה ברבירו
רחשי הלב וההתפוררות של המשפחה מקבלים ביטוי ויזואלי מרשים בתפאורה של אלכסנדרה נרדי. הדירה הניו-יורקית המתפוררת נפרשת על שני מפלסיה, כשהקיר החוצץ ביניהם חושף את "קרביו" כמטאפורה חיה.
הצביעה המרושלת בגוונים אפורים וקודרים, הריהוט האקלקטי והמיושן, והיעדר תחושת ה"בית" - כל אלה יוצרים תחושה של חלל מגורים זמני. מהחלון היחיד בקומה השנייה חודר אור קלוש, והנוף הנשקף דרך הסורגים הוא של בניינים אפורים ואוויר דחוס, מלוכלך מאפר הסיגריות של השכנים.
החלוקה לשתי קומות משרתת את חשיפת הרבדים במשפחה: בקומה התחתונה מתרחשת הפסאדה המשפחתית - הצגה של חיים נורמליים ואידיליים, בעוד שבקומה העליונה נחשפת האמת העמוקה על היחסים בין בני המשפחה. חדר הרחצה, שההתרחשויות בו מוקרנות על קירותיו החיצוניים, משמש כמרחב וידוי אינטימי שבו נחשפים הקשיים והפנים האמיתיות של הדמויות.
לאורך 100 דקות מרתקות, הסאונד המלווה את ההצגה - רעש מתמיד מהקומה העליונה - אינו סתם הזזת רהיטים, אלא מזכיר לוחות טקטוניים נפרדים, מערער את ההתרחשות על הבמה ומוביל אל הפיצוץ והגילוי בסוף ההצגה.
יח"צ. צילום: שמחה ברבירו
עוד מימד מרתק שמלווה את ההצגה הוא עולם החלומות. ריצ׳רד, בן זוגה של בריג׳ט, שעבר דיכאון וחזר לתלם וללימודים, מוצג כבעל חלומות שהוא חולק בפתיחות עם כל מי ששואל. דמותו משמשת כבבואה לסודות המשפחתיים - בעוד הוא גלוי לגבי קשייו וחלומותיו, שאר בני המשפחה מתעקשים להסתיר את האמת. במקביל, האב המוטרד מסיוטים שומר את חלומותיו לעצמו, סוד שיתפוצץ בסופו של דבר.
זהו סיפור על העברת הלפיד בין הדורות, המשורטט במיומנות על ידי צוות שחקנים מבריק. רמי ברוך מגלם באופן מדויק ומרגש את דמות האב, שסודו נחשף בדקות האחרונות באופן שגורם לנו להזדהות עמו למרות הכל.
שרה פון-שוורצה מביאה לבמה דמות של אם מורכבת - אישה טובה, אמא מסורה, רעיה ומאמינה, שנאבקת בין אהבתה לבנותיה לבין הניכור המתגבר מבן זוגה.
אביגיל הררי, בתפקיד בריג׳ט, מזהה בכישרון רב את הניואנסים של צעירה בתחילת דרכה, הנאחזת בחיוב שבחייה גם כשהיא עובדת בשתי משרות ומתגוררת בדירה חשוכה. רוני נתנאל מעניקה לדמותה של איימי את מנעד הרגשות המדויק של אישה שעולמה מתפרק - הן בקריירה והן בחיים האישיים.
ההצגה "בני אדם" עשויה מהחומרים של החיים עצמם - לא תמיד יפים, לא תמיד פוטוגניים, לרוב אפילו קשים ואפורים. במשך 100 דקות מרתקות, ההצגה מצליחה להעביר את התחושה האותנטית של ערב חג משפחתי על כל מורכבותו: הכאוס, ההמולה, השיחות המתנהלות במקביל, האמיתות המקבילות, הסודות הקטנים והגדולים, הדברים שנאמרים בגלוי ואלה שנלחשים בסתר.
בתקופה שבה כל משפחה מנסה להציג חזית מושלמת ברשתות החברתיות, "בני אדם" מזכירה לנו שמאחורי כל תמונה משפחתית מחויכת מסתתרת מערכת יחסים מורכבת, שברירית ואנושית להפליא. זוהי הצגה שמוכיחה שוב את אמירתו הנצחית של טולסטוי - "כל משפחה אומללה", אכן אומללה בדרכה שלה...
