צילום: גלי מרגלית
יש אנשים שכשמשעמם להם פונים לנטפליקס. יש כאלה שפותחים ספר, ויש את ניתאי צלניקר, שבגיל 23, לאחר השירות הצבאי כלוחם ביחידה מובחרת ושנת לימודים באוניברסיטת באר שבע, צפה בסרט "The Drummer" על מתופפי זן בודהיסטים והחליט שזה בדיוק מה שחסר לו בחיים.
וכך, במקום להמשיך בלימודים הוא מכר את האופנוע שלו, לקח את כספי הלימודים וטס לטאיוואן.
התוכנית שלו הייתה להתקבל לקבוצת המתופפים U-THEATRE, שאמרה לו בפירוש "אל תגיע". אבל מי בכלל מתייחס לתשובת דחייה כנשלחה במייל כשיש לו חלום כה עמוק?
צילום: גלי מרגלית
צלניקר הגיע לטאיוואן, היישר אל משכנה של קבוצה סגורה של 20 טאיוואנים שלא דיברה מילה אנגלית, וקיבל את התפקיד הכי "נחשק" שיש: שומר הכלבים. כן, קראתם נכון, במקום לתופף הוא גר בבקתה מבודדת על הר סחוף רוחות עם שני כלבים - "צהוב גדול", כלב שמן ומפונק, ו"צהובה קטנה", כלבת פרא חכמה וחמודה.
במקום להתייאש, הפך צלניקר את חייו למסע אימונים אחד גדול: הוא קם כל בוקר בחמש וחצי לאימון טאי צ`י עם זקן מסתורי (ממש כמו בסרטים), רץ 10 קילומטרים בגשם, ובסוף כל יום טיפס שעה בעלייה תלולה בחזרה לבקתה שלו.
צילום: גלי מרגלית
צילום: גלי מרגלית
ואז, כמו בכל סיפור אהבה טוב, הגיעה מאהו סאטו. סטודנטית יפנית שהגיעה לטאיוואן ללמוד סינית. גם היא לא דיברה אנגלית, אבל ידעה משהו שכולנו יודעים - שמוזיקה היא שפה אוניברסלית. וכך, בתחרות שירה בסינית, הישראלי והיפנית התאהבו. ספוילר: היום הם כבר נשואים עם שני ילדים, ניאו, בן 3.5 וטאו בן 11 חודשים.
אבל בואו נדבר רגע על מה שאתם באמת הולכים לחוות - המופע ENSO.
תארו לעצמכם שמונה אנשים עומדים שנראים כאילו יצאו מסרט של קוונטין טרנטינו בגרסה היפנית, עומדים מול תופי טאיקו ענקיים בגדלים שונים. הנה כל מה שאתם חייבים לדעת עליהם:
צילום: גלי מרגלית
צילום: גלי מרגלית
טאיקו לייף, להקת התיפוף היפני-ישראלית מביאה אל הבמה הרבה יותר מתיפוף. זהו מפגש בין מזרח למערב, בין עוצמה לעדינות, בין מסורת לחדשנות.
על במה ריבועית, המוקפת קהל מכל עבריה, תשעה מתופפים יוצרים חוויה שקשה לתאר במילים. כל חבטה בתוף הענק מרעידה לא רק את האולם, אלא גם משהו עמוק בפנים. התנועות המדויקות להפליא, הסינכרון המושלם בין המתופפים והאנרגיה שמציפה את החלל מהרגע הראשון - כל אלה יוצרים משהו שהוא הרבה מעבר למופע מוזיקלי.
צילום: גלי מרגלית
במופע משולבים גם כלים "שקטים" יותר כמו חליל יפני מסורתי, קערות טיבטיות שמהדהדות כמו קול מעולם אחר, ושירה אתנית שחודרת ישר ללב. המעברים בין העוצמות האדירות של התופים לרגעים העדינים האלה יוצרים מסע רגשי שקשה להישאר אדיש אליו.
מאחורי כל זה עומד צוות מרתק: ניתאי ומאהו צלניקר – זוג שהוכיח כאמור שאפשר למצוא אהבה גם בלי שפה משותפת, ועינת צ׳יטיאת - אדריכלית ישראלית ילידת יפן שהביאה איתה את הדיוק והאסתטיקה היפנית. יחד הם יצרו משהו שהוא הרבה מעבר לסכום חלקיו.
צילום: גלי מרגלית
מהרגע שאתם נכנסים לאולם, ברור שזו הולכת להיות חוויה אחרת. הישיבה סביב הבמה יוצרת תחושה של שותפות, כאילו כולם חלק ממעגל אחד גדול. אין מקום להסתתר, אין זווית "לא טובה" – אתם חלק מהמופע בדיוק כמו המתופפים על הבמה.
וכשהמופע מתחיל? תתכוננו להרגיש כל פעימה בגוף. זה מתחיל בדופק מואץ, ממשיך ברעד קל ברגליים, ולפני שאתם מבינים מה קורה, אתם מוצאים את עצמכם נעים בקצב, כאילו הגוף שלכם החליט להצטרף למופע.
בשורה התחתונה, טאיקו לייף הוא לא עוד מופע תיפוף. זה סיפור על חלום מטורף שהפך למציאות מטורפת יותר. זה המקום שבו מסורת יפנית עתיקה פוגשת אנרגיה ישראלית, ויוצרת משהו שפשוט חייבים לחוות מקרוב.
