יח"צ. צילום: ישעיה פיינברג
תיאטרון למתקדמים. תיאטרון גשר מציג הצגה סינמטית גדולה מהחיים. על הקיר הצדדי של התיאטרון מרוסס גרפיטי "בין השקר לאמת יש רחוב שלם של אפור" - אין משפט המתאר טוב יותר את ההצגה החדשה והמסעירה של גשר.
תיאטרון גשר מציג, כפי שמוצג בתחילת ההצגה, "החטא ועונשו - בערך..." ואכן, באדפטציה זו אנחנו נעים בתוך עולם פנטסטי ומלא דמיון, בחיפוש אחר השקר והאמת, בהשלכות של מעשינו ובמערכות היחסים בעולם בלתי אפשרי.
הבמאי, שעד גיל 30 הספיק לביים שבע הצגות בתיאטראות הנחשבים ברוסיה ולאחר הפלישה לאוקראינה היגר לניו יורק, מביא פרשנות אוניברסלית ליצירה. בחירתו להציג את המחזה בסגנון קברט בינלאומי מדגישה את האוניברסליות של השאלות המוסריות שמעלה דוסטויבסקי.
יח"צ. צילום: ישעיה פיינברג
החטא ועונשו" הוא סיפורו של רסקולניקוב, סטודנט עני שרוצח מלווה בריבית ומתמודד עם נקיפות מצפון וערכי מוסר וצדק. כשה"רצח המושלם" שתכנן נתקל במכשול, הוא נאלץ לרצוח אדם חף מפשע. הסיפור מלווה אותו מרגע הרצח, דרך החקירה ועד העונש.
זהו מותחן פסיכולוגי המתרחש בעיקר בנפשו של הגיבור ובהתלבטויותיו לגבי מניעיו. העיבוד המודרני משמר את הדילמה המרכזית של היצירה - האם קיימים אנשים ׳עליונים׳ הפטורים מכללי המוסר הרגילים, שאלה שהעסיקה את דוסטויבסקי ומקבלת משמעות עכשווית בעיבוד החדש.
יש בסיפור הכל - מאבק אינסופי בין טוב לרע, תעלומת רצח, אהבה סבוכה והרבה פסיכולוגיה. המאבק הוא גם חיצוני, בין דמויות המייצגות טוב ורע, בין רשויות החוק לפורעיו, וגם פנימי - בין הרצון לעשות טוב לבין הפשע.
יח"צ. צילום: ישעיה פיינברג
העלילה מתרחשת בצד האפל של סנט פטרסבורג, המבטאת את המאבק בין עוני לעושר, בין חיים דלים וקשים לבין חיים מערביים של שפע ותרבות. הדמויות חיות בשפל, בחדרים שכורים, ללא ביטחון כלכלי ובעוני קשה. התחושה הכללית עלובה, קודרת ושחורה.
אל מול העליבות הקיומית, מציג תיאטרון גשר בבימויו של מולוצ׳ניקוב קברט צבעוני וגדול מהחיים, שזור בשירים, אורות ובמה עמוסת התרחשויות. לא צריך חמש יחידות בספרות כדי ליהנות מההצגה. משהו בהפקה מנגיש את הסיפור, מאוד סינמטי וכמו מתרחש בעולם מוכר ומודרני.
לצפות בהצגה בגשר זו חוויה גבוהה, כמו ארוחה במסעדת מישלן שלושה כוכבים. המחשבה, הכישרון והיצירתיות המושקעים בכל הצגה הם ברמה שלא רואים באף תיאטרון בארץ. זה תיאטרון טוטלי הן בהפקה והן במשחק.
יח"צ
הבמה נעה בתזזיתיות בין חדרו הצר של רסקולניקוב לבין רחובות העיר הקפואה, בין חדר החקירות במשטרה לחדרה של המלווה בריבית שהופך לבר. בחזית הבמה נמצא פודיום עגול עם מיקרופון המשמש כמוקד ההתרחשות, כשכל העולה עליו זוכה בספוט להשמיע את קולו.
העין מופצצת מההתרחשויות על הבמה והסאונד מחריש אוזניים, מכווץ את הגוף ואת הלב. העיבוד משתמש בסגנון קברטי המקל על העלילה. שירים ידועים באנגלית כמו "הללויה" של לאונרד כהן, "The Sound of Silence" של סיימון וגרפונקל ו-"Let it Be" של החיפושיות מקבלים משמעות חדשה ומדגישים את האספקט הדתי במחזה.
השיר "The Crack of Doom is Coming Soon" של טייגר לילי פותח ומלווה את ההצגה, עוסק בארעיות ההצלחה והאושר. גלעד קלטר מבצע אותו בציניות ובדיקציה מדויקת, מכניס את הקהל לאווירה המותחת.
קאסט השחקנים מבריק - המשחק מדויק, מעורר הזדהות וסוחף. קלטר מצוין בתפקיד פורפירי פטרוביץ׳, חוקר המשטרה שמבין כי שבירתו של רסקולניקוב היא רק שאלה של זמן. נטע רוט מרגשת כסוניה, שמוכרת את גופה אך נשמתה טהורה.
לנה פרייפלד מביאה עומק לדמות דוניה, יוצרת ניגוד מוסרי לאחיה. אבי אזולאי מצליח להעביר את מורכבותו של רסקולניקוב, המאמין בזכותם של "הבלתי רגילים" לבצע פשע למען מטרה נעלה.
השימוש בתפאורה המשתנה בין קדרות רוסית לנצנוץ לאס וגאס, בשילוב הפסקול המערבי, יוצר גשר בין תרבויות ומדגיש את האוניברסליות של שאלות המוסר. ההצגה ממחישה כיצד התחבטויות על מוסר, צדק וכפרה חוצות תרבויות וזמן.
"החטא ועונשו" מספק חוויה טוטלית, סוחפת ומלאת הפתעות שכמותה לא ראינו זמן רב על הבמות.
