יח"צ. צילום: Yoshiyuki Sano
"בעת שמחה או עצב, פרחים הם ידידינו הקבועים. אנו אוכלים, שותים, שרים, רוקדים ומפלרטטים עמם", כך כתב ההיסטוריון היפני קקוזו אוקקורה בספרו "ספר התה" (1906), יצירת מופת המציגה את תפיסת היופי היפנית בניגוד לאסתטיקה המערבית.
המשמעות הסימבולית של הפרחים לאורך חיינו, כפי שהיטיב אוקקורה לתאר, היא הרעיון המנחה גם בתערוכתה של מירית וינשטוק "My Life in Flowers", המוצגת בימים אלו במוז"א.
וינשטוק, אמנית רב-תחומית ובוגרת המחלקה לאופנה בשנקר, החלה את דרכה המקצועית בתחילת שנות האלפיים. התמחותה אצל מעצב-העל אלכסנדר מקווין בלונדון עיצבה את תפיסת עולמה האמנותית, במיוחד כשעבדה על פרויקט השראה משריון יפני - אולי רמז מוקדם לקשר העמוק שיתפתח בינה לבין התרבות היפנית.
מירית וינשטוק. צילום: אינסטגרם רשמי
תחת שרביטה של לי אדלקורט, כוהנת הטרנדים האולטימטיבית, למדה וינשטוק להעניק צורה פיזית לרעיונות אבסטרקטיים. תפיסה זו חלחלה כה עמוק, עד שהפכה לחלק אינטגרלי מאופן ראייתה של וינשטוק את העולם.
ב-2011, בנקודת מפנה משמעותית בדרכה האמנותית, החלה וינשטוק בלימודי תואר שני באמנות בבצלאל, והייתה הראשונה שהתקבלה למסלול ללא רקע קודם באמנות. מאוחר יותר, בעקבות התאהבותה באיקבנה, נרשמה ללימודים ב"איקנובו" - האגודה המסורתית לאיקבנה ביפן, הפועלת מאז המאה השישית לספירה. כיום, נוסף על פעילותה האמנותית, היא לומדת להיות מורה מוסמכת לאיקבנה מטעם האגודה.
איקבנה, שמשמעותה ביפנית "להעניק חיות לפרח", היא הרבה מעבר לסידור פרחים. זוהי אמנות המבוססת על תפיסת עולם יפנית עמוקה, המקדשת את הריק ואת מה שביניהם, בניגוד לסידור הפרחים המערבי המתמקד בשפע צבעוני.
האיקבנה מתבססת על סידור מינימליסטי של ענפים ועלים עם מספר מצומצם של פרחים, כשהדגש הוא על יצירת צורה א-סימטרית והתייחסות למרחב הריק כאלמנט משמעותי. הכלי, שבו מסודרים הפרחים, הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה - הטקסטורה שלו, צורתו וחומריו מכתיבים את אופי הסידור כולו.
פורצלן 2023. צילום: אינסטגרם רשמי
"מה שמרתק אותי באיקבנה", מסבירה וינשטוק, "הוא האופן שבו היא מלמדת אותנו להתבונן אחרת על החיים ועל היצירה. זו לא רק טכניקה, אלא דרך חשיבה שלמה".
"לפני מספר שנים החליטה וינשטוק לעשות צעד משמעותי ועברה עם בתה להתגורר בטוקיו. "אני אוהבת את תחושת הגילוי שמתלווה לחיים במקום כל כך שונה", היא אומרת. ואכן, החיבור העמוק שלה לתרבות היפנית, שהחל כאמור עוד לפני המעבר לטוקיו, התעצם דרך לימוד המסורות היפניות השונות, כשכל אחת מהן חושפת רובד נוסף של תפיסת עולם עתיקת יומין.
בשנת 2023, זכתה וינשטוק להיות האמנית הזרה היחידה שהציגה בתערוכה השנתית לאיקבנה בטוקיו, לצד 359 אמנים יפנים - הישג יוצא דופן זה מעיד על התקבלותה בעולם האמנות היפני המסורתי. "המורים כאן הם מאסטרים", היא מציינת, "שבמילים ספורות חושפים את התלמידים למסורות ארוכות שנים ולאופן התבוננות אחר על החיים ועל היצירה".
יח"צ. צילום: Yoshiyuki Sano
תערוכת "My Life in Flowers" מתעדת את מסעה האישי והאמנותי של וינשטוק בשנים האחרונות. מאז 2019, עת הוזמנה ליפן ללמוד מלאכות יפניות מסורתיות, גילתה דרך הלמידה והתרגול לא רק את יופי הצמחים והפרחים, אלא גם את משמעותם הסימבולית בחיינו, הן בשמחה והן בעצב.
נקודת מפנה משמעותית בתפיסתה האמנותית התרחשה לאחר ה-7 באוקטובר 2023. "לא מצאתי מילים, אף על פי שאני אדם מאוד ורבלי, לתאר את מה שאני מרגישה", היא משתפת. וכך, מענף עם דומדמניות אדומות יצרה סידור שכינתה "איקבנה מדממת", אשר הוצב עוד באותו יום בשגרירות ישראל בטוקיו.
"Lost in Translation", אחת העבודות המרכזיות שלה בתערוכה, מדגימה היטב את עקרונות האיקבנה של יצירת מתח בין מלא לריק. צמחי שבטבט (זנב הסוס) ארוכים מכופפים בזוויות חדות וטובעים במים לצד ענפים מתפתלים.
"זהו דימוי לדיוקן עצמי בצומת שיבויה הסואן בטוקיו", היא מסבירה, "המבטא תחושת סחרור סוחף מהולה בבדידות. הכל יפה פה, אבל אני לא מבינה כלום בעצם".
שולמית עזר. צילום: סוזן לוי
עבודותיה משלבות מגוון חומרים וטכניקות: פרחים חיים, צמחייה מיובשת, צמחייה משומרת ופרחים חנוטים במתכות יקרות. בעבודה אחרת, המדגימה את חשיבות היחס בין הכלי לצמח באיקבנה, שושן צחור נשען בעדינות על כלי פורצלן פריך - "ביטוי לכמיהתי להניח את הראש על מישהו, לרגע", כדבריה.
החיבור בין יצירתה למוזיאון מתקיים ברבדים רבים: הצמחייה שהשתמשה בה היא בחלקה מיפן, אך רובה היא צמחיית ארץ ישראל מקומית שהמעצבת קטפה ואספה בעיקר מהבוסתן השופע והעשיר של המוזיאון. המוזיאון,
"האיקבנה מלמדת אותנו לראות את היופי בפשטות, בארעיות ובלתי מושלם", מסכמת וינשטוק. "דרך העבודה עם צמחים וחומרים טבעיים, אני לומדת לקבל את המוגבלות של הרגע, ובו בזמן למצוא בו את היופי".
התערוכה תוצג בביתן אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות במוז"א, עד ה-5 באפריל 2024 וזוהי הזדמנות נדירה לבחון כיצד שפת הפרחים העתיקה הופכת בידיה של וינשטוק לכלי ביטוי עכשווי, אינטימי ואוניברסלי, המגשר על פערי תרבות וחושף סיפור שהוא בו-זמנית אישי ואוניברסלי.