כאב אמיתי. באדיבות דיסני ישראל פורום פילם
"כאב אמיתי" (A Real Pain), סרטו החדש של ג׳סי אייזנברג, הוא חלק מגל תרבותי משמעותי המסמן שינוי באופן שבו הדור השלישי לשואה מתמודד עם מורשת הטראומה.
מאז הקרנת הבכורה המרשימה בפסטיבל סאנדנס, זכה הסרט לשבחים רבים מהביקורת, גרף פרסים חשובים מאיגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג`לס - לרבות פרס התסריט הטוב ביותר ופרס משחק המשנה לקירן קאלקין - ומועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב.
הסרט מצטרף למגמה הולכת וגוברת של יצירות דור שלישי המציעות נקודת מבט חדשה על זיכרון השואה. בשנים האחרונות ראינו פריחה של יצירות כאלה בכל התחומים: בתיאטרון עם "Here There Are Blueberries" ו-"Prayer for the French Republic", בטלוויזיה עם "טרנספרנט" ו"בובה רוסית", במחקר ההיסטורי עם "Plunder" ו-"Come to This Court and Cry", ובשפע של נובלות גרפיות וממוארים, סוגה ספרותית המתארת כידוע זיכרונות אישיים.
במרכז העלילה דיוויד (אייזנברג), אב לשני ילדים החי חיים שגרתיים בניו יורק, ובן דודו הצעיר בנג׳י (קאלקין), שעובר משבר כיוון לאחר מות סבתם המשותפת והם יוצאים יחדיו למסע בפולין.
הסיפור מבוסס על חוויות אישיות ממשפחתו של אייזנברג - בן דוד שהיה ניצול שואה ודודה שעזבה את פולין ב-1918. למעשה, בית הסבתא המוצג בסרט הוא ביתה האמיתי של אותה דודה, בחירה המדגישה את הדיאלוג המתמשך בין העבר להווה.
רגע מכונן בסרט מתרחש במחנה ההשמדה מיידנק, סצנה שהפקתה מספקת תובנה מרתקת על האופן שבו בני הדור השלישי מתמודדים עם זיכרון השואה.
אייזנברג ניהל משא ומתן שנמשך למעלה מחצי שנה כדי לקבל אישור לצלם במקום - תהליך שהוביל ליצירת קשר מיוחד עם צוות המחנה המורכב מאקדמאים צעירים לא-יהודים המקדישים את חייהם לשימור הזיכרון. שיתוף הפעולה הזה משקף את הגישה הייחודית של הדור השלישי, והיכולת לשלב בין כבוד לעבר לבין יצירת דיאלוג פתוח ורלוונטי להווה.
אנסמבל השחקנים המרשים כולל, לצד אייזנברג וקאלקין, גם את ג׳ניפר גריי ("ריקוד מושחת") ווויל שארפ ("הלוטוס הלבן"). ההרכב המגוון הזה מאפשר לסרט לבחון את הנושא מזוויות שונות, כשכל דמות מציעה פרספקטיבה מעט שונה על משא הזיכרון, כשקאלקין, שזכה כאמור להכרה מיוחדת על משחקו, מצליח להעביר באופן מדויק את הדואליות המורכבת של בנג׳י - דמות המנסה למצוא משמעות בעולם שבו הכאב ההיסטורי הפך לנחלת העבר הרחוק.
כפי שצוין, בשונה מהדור הראשון שהתמקד בתיעוד ישיר ומדויק של העובדות - כמו בספריהם של אלי ויזל ופרימו לוי - ומהדור השני שהתמודד עם הטראומה המועברת והשפעתה המיידית, הדור השלישי מביא פרספקטיבה שונה לחלוטין.
כאב אמיתי. באדיבות דיסני ישראל פורום פילם
סקר של מכון פיו מ-2013 מצא לדוגמה כי 73% מהיהודים האמריקאים רואים בזיכרון השואה מרכיב מהותי בזהותם היהודית - יותר מאשר חתירה לצדק ושוויון או הקשר לישראל. אך הדור השלישי מתמודד עם זיכרון זה באופן מורכב יותר, המשלב מודעות עצמית, ביקורתיות והכרה בפריבילגיות של ההווה.
זהו סרטו השני של אייזנברג כבמאי, והוא מוכיח יכולת מרשימה לנווט בין הפרטי לאוניברסלי. התסריט המדויק שלו משלב הומור עדין - למשל בסצנות שבהן בני הדודים מתבדחים על נסיעתם ברכבת בפולין - עם תובנות עמוקות על זהות וזיכרון. בנוסף, מתמודד הסרט עם שאלות מורכבות על הקשר בין פריבילגיה לקורבנות, ועל האופן שבו בני הדור השלישי נושאים את המורשת הכבדה הזו.
הסרט אף מעלה תהיות מהותיות על אופני ההנצחה והזיכרון בעידן המודרני. בעוד שהדורות הקודמים נאבקו על הבעלות הבלעדית על סיפור השואה, בני הדור השלישי מציעים כך נדמה גישה פתוחה יותר, הבוחנת כיצד זיכרון השואה יכול להשתלב בשיח העכשווי על זהות, היסטוריה וטראומה קולקטיבית.
כאב אמיתי. באדיבות דיסני ישראל פורום פילם
עם זאת יש להדגיש כי "כאב אמיתי" מצטיין ביכולתו לגעת בנושאים כבדי משקל אלה מבלי ליפול למלכודות של דרמטיזציה יתר או פשטנות. הבימוי המאופק והמדויק של אייזנברג, המתמקד בהבעות פנים ובניואנסים עדינים, יוצר מרחב אינטימי להתבוננות בשאלות הגדולות של זהות, של מורשת וגם בנושא האחריות שלנו כלפי העבר.
באמצעות סיפור אישי של שני גברים במסע משפחתי, מצליח הסרט לספר סיפור אוניברסלי על האופן שבו דורות שונים מתמודדים עם טראומה היסטורית.
זהו סרט עמוק ומעורר מחשבה המסמן שלב חדש באבולוציה של זיכרון השואה בתרבות העכשווית, ומציע תובנות מעמיקות על האופן שבו אנו מעבירים ומשמרים זיכרון קולקטיבי.
