יח"צ, שר הטבעות: מלחמת הרוהירים
קשה לחשוב על טרילוגיה קולנועית שזכתה למעמד נכבד כמו "שר הטבעות" של פיטר ג`קסון. שלושת הסרטים, שיצאו בתחילת שנות האלפיים, שינו את פני הקולנוע עם סיפור סוחף, דמויות מורכבות ואפקטים חדשניים שהקפיצו את עולם הפנטזיה לשיאים חדשים.
אולם מאז, כל ניסיון להחיות את המיתולוגיה של טולקין – בין אם בטרילוגיית "ההוביט" הפושרת או בסדרת הטלוויזיה "טבעות הכוח" – לא הצליח לשחזר את ההצלחה האדירה ההיא.
כעת מגיע הסרט "שר הטבעות: מלחמת הרוהירים", שממשיך את מגמת האכזבות, הפעם בפורמט אנימציה.
הסרט מתרחש 200 שנה לפני אירועי "שר הטבעות" ומבוסס על נספחי טולקין - חומרים דלילים יחסית. הוא מתמקד בהלם האמרהנד, מלך רוהן, בבתו הרה - דמות שכמעט אינה מוזכרת בכתבי טולקין המקוריים - ובבנייתה של נקרת הלם, המבצר האגדי שהפך לאתר קרב מכונן בטרילוגיית ג`קסון.
הרה מעוצבת כגיבורה מודרנית המורדת במוסכמות תקופתה ומסרבת להינשא לוולף, מנהיג שבט יריב. החלטה זו מציתה שרשרת אירועים שתוביל לקרב על המבצר שייקרא לימים נקרת הלם.
יח"צ, שר הטבעות: מלחמת הרוהירים
על פניו, לסרט האנימציה היה פוטנציאל רב - הרי המדיום והעולם הפנטסטי של טולקין תמיד הלכו יד ביד, כפי שהוכיח סרט האנימציה המצליח משנת 1978 של רלף בקשי.
בעוד שסרטי הטרילוגיה של פיטר ג`קסון הציבו רף גבוה לעיבודים קולנועיים, וסדרת "טבעות הכוח" הביאה את העולם הזה לטלוויזיה בתקציב חסר תקדים, "מלחמת הרוהירים" מתקשה למצוא את קולה הייחודי בניסיונה לפנות לקהל חדש דרך אנימציה.
מדובר בחומר גלם מצוין לסיפור גבורה אפי, אך הביצוע מתגלה כאוסף של קלישאות שחוקות: מלחמות בין לוחמים גבריים בעלי כבוד עצמי מוגזם, נקמות משפחתיות צפויות וניסיון מביך להוסיף מסרים של העצמה נשית באמצעות אמירות גנריות.
למרות שהסרט מכוון לקהל בוגר יותר, עם סצנות קרב אלימות ותמות מורכבות, הביצוע הוויזואלי והנרטיבי נשארו ברמה בסיסית שעלולים לאכזב גם את המעריצים המושבעים וגם את הצופים החדשים.
האנימציה, המנסה לשלב בין סגנון אנימה יפני לאסתטיקה מערבית, היא אחת מחולשותיו הבולטות של הסרט. הסגנון הוויזואלי מרגיש מיושן, עם צבעים דהויים ואווירה חזותית חסרת מעוף. בעוד הרקעים מרשימים, עיצוב הדמויות נותר בסיסי ולא מספק. בחירה נועזת יותר בסגנון הוויזואלי הייתה עשויה להפיח חיים חדשים בעולם המוכר של טולקין, אך במקום זאת, האנימציה מרגישה כאילו נתקעה בשנות ה-2000 המוקדמות, ללא שמץ של חדשנות.
גם עבודת הדיבוב מציגה תמונה מעורבת: בריאן קוקס כהלם, למרות קולו הסמכותי המעניק לדמות נוכחות מלכותית, אינו מצליח להשאיר חותם משמעותי. גאיה וייז מצליחה להעניק להרה עומק רגשי, לוקאס פסקוולינו מגלם את וולף באופן משכנע, ומירנדה אוטו, החוזרת לגלם את אאווין, מוסיפה נדבך של אותנטיות בקולה העמוק והמוכר. לעומת זאת, חזרתו הקולית של כריסטופר לי המנוח כסארומן מתגלה כגימיק חלול.
הסרט סובל גם מבעיית פלטפורמה - האנימציה והסיפור האינטימי היו מתאימים יותר לצפייה ביתית מאשר למסך הגדול. מה שיכול היה להיות חוויה מהנה בסטרימינג, מרגיש מתוח ודל מדי באולם הקולנוע, במיוחד בהשוואה לסצנות המרהיבות שהורגלנו אליהן בעיבודים הקודמים של עולם טולקין.
בסופו של דבר, "מלחמת הרוהירים" מרגיש כמו יצירת סטרימינג חסרת ייחוד המתקשה להצדיק את מקומה בעולם הקולנועי של "שר הטבעות".
במקום להרחיב את היקום של טולקין בצורה סוחפת או להוסיף לו רבדים חדשים, הסרט מותיר טעם מריר של החמצה - במיוחד על רקע המורשת העשירה של יצירת המקור והפוטנציאל הרב שטמון בה.
