יח"צ. צילום: Alexandr Khanin
תיאטרון גשר העלה עיבוד בימתי לסרט המצליח "The Shawshank Redemption". הסרט, המבוסס כידוע על הסיפור הקצר של סטיבן קינג "ריטה הייוורת והבריחה משושנק", עוקב אחר מסלול חייו של אנדי דופריין - בנקאי מצליח שנידון למאסר עולם בכלא שושנק בעקבות הרשעה ברצח כפול של אשתו ומאהבה, למרות טענתו לחפות.
העלילה מתארת את תלאותיו ומסע ההישרדות שלו בכלא, ואת מערכת היחסים המיוחדת שנרקמת בינו לבין רד – אסיר נוסף המרצה אף הוא מאסר עולם.
המעבר ממדיום קולנועי לבמה מעמיד בפני היוצרים דילמה מרתקת: כיצד לשמר את העומק הרגשי והמסרים האוניברסליים על טבע האדם וכוחה של תקווה, תוך שימוש מושכל באמצעים התיאטרליים העומדים לרשותם.
יח"צ. צילום: Alexandr Khanin
צוות השחקנים, המורכב כולו מגברים (למעט נוכחותה האייקונית של ריטה הייוורת בפוסטר שבתאו של אנדי), ניצב בפני אתגר כפול: ראשית, עליו להתמודד עם הציפיות של קהל המכיר היטב את הסרט המקורי. שנית, עליו לגלם את המורכבות הרגשית העצומה של דמויות הכלואות במערכת אכזרית, תוך שמירה על האנושיות שבהן.
אחד ההיבטים המרתקים בהפקה הוא האופן שבו היא מתמודדת עם הצגת האלימות הטבועה בסיפור. במקום להתמקד בברוטליות הפיזית, ההצגה מצליחה להעביר את האימה והכאב דרך רמיזה ומשחק צללים, מה שמאפשר לצופים להתמקד במסע הרגשי של הדמויות.
אורי יניב בתפקיד אנדי דופריין מצליח להעביר את השילוב המורכב של פגיעות וחוסן פנימי. יובל ינאי מעניק לדמותו של רד פרשנות מרעננת, המשלבת חכמת רחוב עם רגישות עמוקה, ויוצר נוכחות בימתית מרשימה שעומדת בזכות עצמה.
יח"צ. צילום: Alexandr Khanin
שיר סייג מגלם את טומי וויליאמס בתמהיל מדויק של תקווה ופזיזות נעורים, ואלכסנדר סנדרוביץ׳ מביא עומק נוגע ללב לדמותו של ברוקס – האסיר המזדקן שהחופש מפחיד אותו יותר מהכליאה עצמה.
מעניין במיוחד לראות כיצד יצירה שהפכה לנכס צאן ברזל תרבותי עברה טרנספורמציה לבמה. העיבוד הבימתי מצליח ליצור דיאלוג חדש עם קהל שמכיר כל תפנית בעלילה, תוך יצירת רגעים של הפתעה והתרגשות מחודשת.
התפאורה המינימליסטית והשימוש המתוחכם בתאורה יוצרים אווירה מעיקה של מאסר וכלא, אך בו-זמנית מאפשרים מרחב לדמיון ולפרשנות.
הסורגים והבלוקים השחורים במרכז הבמה משמשים כתזכורת מתמדת למציאות הפיזית של מרחב הכליאה, אך גם כמטאפורה לכליאה הנפשית של הדמויות.
ההצגה מצליחה בהחלט להעביר מסר עמוק על כוחה של התקווה והיכולת האנושית להתעלות מעל נסיבות בלתי אפשריות. היא מראה כיצד, גם בתוך המערכת המדכאת ביותר, האדם יכול למצוא משמעות ולשמור על צלם אנוש.
יח"צ. צילום: Alexandr Khanin
מעניין לציין שסיפור ההצלחה של "חומות של תקווה" מהווה מטאפורה לתמה המרכזית שלו - כוחה של התמדה והתקווה.
בדומה לגיבורי המחזה, גם היצירה עצמה עברה מסע ארוך עד שזכתה להכרה. מה שהחל כסרט שזכה להצלחה צנועה בלבד בעת יציאתו, הפך עם השנים ליצירת מופת שמהדהדת בתודעה התרבותית. העובדה שהסיפור ממשיך לרגש קהלים חדשים, הפעם על הבמה, מעידה על האוניברסליות שלו.
המגמה של העברת יצירות קולנועיות מוערכות לבמה הפכה לתופעה משמעותית בתיאטרון העכשווי.
בעוד שחלק מהעיבודים מסתפקים רק בשחזור נוסטלגי של הסרט המקורי, ההפקה הנוכחית מצליחה לייצר שפה בימתית עצמאית. היא משתמשת במגבלות המדיום התיאטרלי דווקא כדי להעצים את המסר האנושי של היצירה, ובכך מצדיקה את עצם קיומה כיצירה העומדת בזכות עצמה.
סצינת הסיום המפורסמת, המקבלת על הבמה פרשנות ויזואלית מקורית, מדגישה את המסר המרכזי של היצירה: "הכול מסתכם לבחירה אחת פשוטה: או שתתחיל לחיות או שתתחיל למות" - בחירה שכל אחד מאיתנו ניצב בפניה, בין אם מאחורי סורגים ובין אם לאו.