יח"צ, צילום: תיאטרון גשר, ישעיה פיינברג
תיאטרון גשר מעלה את "שמשון", מחזה חדש מאת רועי חן בבימויו של נועם שמואל, בכיכובם של שלומי ברטונוב, יובל שרף, רוני עינב, קארין סרויה ויובל ינאי.
ההפקה, המשלבת מוזיקה מקורית חיה של טל בלכרוביץ׳, מביאה לבמה פרשנות עכשווית לסיפור המקראי - והרלוונטיות שלה לימינו תוקעת סכין ומסובבת אותה, מוכיחה שהאיבה בין ישראל ועזה עדיין בוערת כבר למעלה מ-3,000 שנה.
"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" ...
המחזה, המבוסס על ספרו של זאב ז׳בוטינסקי משנות העשרים, סוחף את הצופה 3,000 שנה אחורה, לתקופה שבה בני ישראל היו מחולקים לשבטים וכל שבט התבצר בנחלתו.
הרומן המקורי, שנכתב בתקופת המנדט הבריטי, שיקף את התנגדות היישוב היהודי לשלטון הזר, אך העיבוד העכשווי מבקש להאיר את הרלוונטיות המצמררת לימינו.
יח"צ, צילום: תיאטרון גשר, ישעיה פיינברג
שמשון שעל הבמה הוא דמות מורכבת - נזיר האלוהים הנודד תמיד ואינו מוצא את מקומו. חן מציג אותו כמעין "ילד טבע" סהרורי, ספק ילד ספק גבר, הזורם עם החיים מבלי לעצב אותם. הוא נע בין עולמות של סגפנות נזירית שנכפתה עליו לשימור כוחו, לבין הפיתוי שמציעה פלשת. למרות כוחו הרב, הוא מאבד שליטה על בני עמו ועל עצמו.
דמויות הנשים בהצגה מקבלות עומק ומורכבות יוצאי דופן. דלילה, בגילומה המרשים של רוני עינב, מעוררת עניין מיוחד בתפקיד השפחה החיווית של סמדר הפלשתית. היא נעה בין תשוקתה לשמשון לבין קנאתה בסמדר, בין שנאתה לפלשתים וחיי המותרות שלהם לבין רצונה להוכיח את עצמה כראויה לחיות ביניהם.
המפגשים בין שמשון לדלילה נעים כקווים מקבילים, כשכל מפגש ביניהם יוצר מפץ המניע את העלילה לכיוונים הרסניים. זה מתבטא בנכלוליותה בפירוש החידה "מעז יצא מתוק", כשהיא הופכת את המסר הטהור של שמשון ומציגה אותו כמי שלועג לפלשתים על שהתרככו והפכו לעם נלעג.
יח"צ, צילום: תיאטרון גשר, ישעיה פיינברג
דמות המספר, בגילומו המרשים של אורי יניב, מקדמת את העלילה בחן ומכניסה משב של קלילות והומור. התנ"ך, הוא מזכיר לנו, מורכב מסיפורים שנכתבו על ידי כותבים שונים.
"אמת זה לא מה שהיה. אמת זה מה שאנשים זוכרים. האמת, כמו הצדק, תלויה בעיני המתבונן. בסוף זוכרים את מה שכתוב". דרך סיפור האמת היא שמעצבת את התודעה - כמו בימינו, כשכל אחד מחזיק בנרטיב שלו, ומי שיודע לספר את סיפורו בעוצמה רבה יותר, מעצב את המציאות.
התחושה הכללית בצפייה במחזה היא של השוואה בלתי נמנעת בין העבר להווה. במציאות של 2024, אנחנו מפולגים בדעותינו, בצורת חיינו, בהבנתנו לאן המדינה צריכה ללכת.
שאלת מחיר הניצחון המוחלט נוגעת בכל הנימים והפצעים הפתוחים שלנו כעם. "ניצחון מוחלט", כפי שסמדר אומרת לשמשון, אינו באמת ניצחון - חייבים להותיר לאויב איזשהו הישג, אחרת הוא לעולם לא ישקוט עד שיתנקם.
יח"צ, צילום: תיאטרון גשר, ישעיה פיינברג
"אנחנו מאוד מתקשים כרגע לספר את הסיפור שלנו גם לעצמנו וגם לעולם", אומר המחזאי רועי חן. "הבנתי שצריך לדבר על המחיר הכבד של מי שמחליט להגיע לניצחון מוחלט בעזרת כוח. לדבר על השכנים שלנו, ולהציג אדם שחלק יקראו לו גיבור, חלק חמום מוח, חלק שליח אדוני ויש שיקראו לו שאהיד, שנכנס למקדש בעזה ומוטט אותו על אלפי אנשים".
תיאטרון גשר הוא תיאטרון ברמה אחרת. נקודה. החוויה של התיאטרון בגשר היא תמיד גבוהה יותר, עגולה יותר, ומורגשת המחשבה על כל פרט ופרט.
הבימוי המתוחכם של נועם שמואל משלב בין דרמה היסטורית מונומנטלית לבין רגעים של הומור עדין, בין סצנות המוניות סוערות לרגעים אינטימיים נוגעים ללב. צוות השחקנים פשוט מופלא, משכנע ומרגש במשחק של כל אחד ואחד מהקאסט.
עיצוב הבמה מטלטל את הצופים 3,000 שנה אחורה, כשהוא ממחיש בעוצמה את הפערים בין העמים - הארעיות של חיי בני כנען לעומת חיי הפלשתים. התלבושות מדגישות את הניגודים החדים בין הצניעות הישראלית לראוותנות הפלשתית, ובעיקר של הפלשתיות המפתות בדמותן של סמדר ודלילה.
הבמה, המוצפת לעיתים בעשן ואפקטים דרמטיים, מכניסה את הצופים לסיטואציות גדולות מהחיים, המגיעות לשיאן בסצנת הסיום רבת העוצמה - "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" - כאשר שמשון מפיל את עמודי מקדש דגון על הפלשתים.
