יח"צ
לראשונה התוודעתי ליצירתו של גון הלוי דרך
יצירה מקורית ומבריקה בשם "מיכאל. שם זמני". במקביל ליצירה זו, מופיע הלוי במספר תכניות שקשה להגדירן כ"קאברים" גרידא: "היא", "פסקול ילדות", והאחרונה שבה צפיתי - "ציפור שחורה".
חזרתו ארצה בעקבות הקורונה, לאחר שבע שנים בניו יורק, היוותה מתברר נקודת מפנה ביצירתו. "הגעתי לתל אביב ואמרתי לעצמי, עזוב אגו, עזוב להגשים את החלום, מה אתה רוצה לעשות?", ציין הלוי והוסיף, "ואז התמהיל של מוזיקה ותיאטרון ישב לי בצורה כל כך ברורה".
יח"צ
הלוי, שהחל את דרכו המוזיקלית כילד בן חמש על הפסנתר ברעננה, מצא במוזיקה מפלט ודרך ביטוי. נקודת מפנה משמעותית בחייו הייתה הצטרפותו בגיל עשר למקהלת מורן בבית יצחק.
אך דווקא שם חווה משבר מכונן כשקולו החל להשתנות בגיל ההתבגרות. "הטראומה של לאבד את הקול, הדבר הכי מהותי בשבילי וזה שהגדיר את הערך העצמי שלי, היא כנראה הבסיס למיכאל", ציין בעבר באחד מראיונותיו.
מסעו המוזיקלי המשיך דרך לימודי תיאטרון בתלמה ילין, ומשם ללימודי אופרה ב-Mannes College of Music בניו יורק. בתקופה זו עבד כזמר בכנסיות אנגליקניות, חוויה שהעשירה את עולמו המוזיקלי והרוחני.
"האתגר היה מטורף", הוא נזכר, "מגיעים ביום ראשון ומוצאים יצירות חדשות שצריך לבצע מיד. זה הכריח אותי ללמוד תווים ברמה גבוהה". בלילות היה מתגנב לכנסייה עתיקה בסקרסדייל, שם הוא מציין התאמן על נגינת העוגב - התנסות שהשפיעה עמוקות על התפתחותו המוזיקלית.
יח"צ
ב"ציפור שחורה" מתמודד הלוי עם יצירות המופת של הביטלס. להתמודד עם קלאסיקות הוא אתגר מורכב בהרבה ממה שנדמה. לכאורה, קשה לקלקל שירי מופת, אך דווקא כאן רבים נופלים למלכודת הבנאליות והשגרתיות.
את הופעותיו של הלוי קשה להגדיר כערבי "קאברים", שכן יש לו יכולת ייחודית לקחת שירים מוכרים ולעצב אותם מחדש עד שהם נשמעים כיצירותיו שלו.
הטון המיוחד של קולו, המשחק הווקאלי, השליטה הווירטואוזית בפסנתר והתבונה לשלב הרכב מיתרים קאמרי - כל אלה מייצרים חוויה מוזיקלית מרתקת.
הלוי, כיום בן 30, מנצח על הרכב המיתרים כמו מכשף, מלהטט במלודיות ובהרמוניות ורוקם מתוכן יצירה חדשה-ישנה מרגשת. בהופעותיו הוא יוצר אווירה אינטימית - מזמין את הקהל לצלם ולתעד, משיל נעליים ומתנהל בטבעיות מוחלטת, כאילו היה בסלון ביתו.
יח"צ
הוא נע בחופשיות בין סגנונות שונים - מהקלאסי ועד הסינמטי, תוך שילוב אלמנטים מעולם התיאטרון והאופרה. עבורו, המוזיקה היא שפה אוניברסלית: "כשאנחנו משתמשים בשפה אנחנו תמיד בודדים ברמה מסוימת", הוא מסביר, "אבל כשאני מניח אקורד מסוים על הפסנתר או שר משהו, אנחנו נהיים מסונכרנים על אותם תדרים".
הביצוע ל-Hey Jude מזכיר את "רפסודיה בוהמית", עם מנעדים עשירים בקול ובסגנון שמתמזגים ליצירה אחת שלמה. השירים מקבלים פרשנות עדכנית לאור אירועי השנה האחרונה, במיוחד בביצוע המרגש של Let It Be המשולב עם "לו יהי" של נעמי שמר - ביצוע נקי המדגיש את המלודיה הקלאסית ואת המילים רוויות התקווה.
הבחירה לבצע את Black Bird משקפת את דרכו האמנותית של הלוי, המתמודד בביטחון עם אתגרים מורכבים ומצליח בהם שוב ושוב. אין ספק שגון הלוי הוא מהמבצעים והיוצרים המבטיחים ביותר בסצנה המוזיקלית כיום.
אם יורשה לי לחלום - הייתי שמחה מאד לראותו מככב בהפקה מסחרית גדולה, כדי שקהל רחב יותר ייחשף לכישרונו יוצא הדופן.
