יח"צ. מה וולך, צילום: יונה שליי בין שחיקה לתקווה" - תערוכה יוצאת דופן שהתפרשה על פני שלושה מוקדים: הסטודיו הפתוח של יערה ביפו, טרמינל העיצוב בבת ים והמבשלה לאמנויות הקרמיקה בקרית טבעון, היא פרי יוזמתה של האמנית והאוצרת חנה רוטשילד.
התערוכה, שהוצגה לציון שנה למלחמת "חרבות ברזל", הציגה מהלך אמנותי ייחודי שבמרכזו ניצב חומר גלם בלתי שגרתי: דגלי ישראל שחוקים ובלויים.
סיפור הולדתה של התערוכה המדוברת משקף את הדרך שבה אמנות צומחת לעיתים מתוך רגעי משבר. רוטשילד, בוגרת בצלאל במחלקה לעיצוב תעשייתי ועובדת סוציאלית קלינית המתמחה בטיפול בטראומה, שבה ארצה ב-2020 לאחר 16 שנים בקנדה. בדרכה לערבה להתנדב בטיפול רגשי למפוני עוטף עזה, נתקלה בשורת דגלים שחוקים בכניסה לקיבוץ עין יהב.
"כשחזרתי לישראל והבנתי שאני נשארת פה, התחלתי לבחון את הקשר המחודש שלי עם המקום והתבוננתי בדגלי המדינה שמוצבים בחוץ ונשחקים", היא מספרת.
יח"צ. שרון מורו, צילום: יונה שליי
עם פרוץ המלחמה, בנסיעותיה התכופות לערבה כמטפלת במפוני הדרום וניצולי טבח הנובה, נתקלה כאמור רוטשילד בשורת דגלים שחוקים בכניסה לקיבוץ עין יהב. "המראה של הדגלים, יחד עם העבודה שלי עם מפוני הדרום, הידהד את מה שהלב היה מלא בו ממילא, ואת הלך הרוח של האנשים, ושל המדינה", היא מספרת.
לאחר שיצרה קשר עם יונתן רותם מעין יהב, חקלאי מהאזור האחראי על תחזוקת הדגלים במרחב, קיבלה רוטשילד כשמונים דגלים שנשחקו ברוחות המדבר, אותם החליף רותם מדי חודש וחצי. "הוא ממש הודה לי", היא מספרת ומפרטת: "כיוון שהוא בעצמו לא ידע מה לעשות איתם, וחשב לקבור אותם באדמה".
יחד עם המעצב התעשייתי אלון רזגור, פנתה רוטשילד לכמאה אמנים ואמניות. "תיארנו במניפסט שחיברנו כיצד השחיקה של הדגלים מהדהדת את התחושות של כולם, ואת הכוונה שלנו לעשות מהלך של חמלה, של תיקון באמצעות אמנות".
"הדגלים הללו ממש מתפוררים", מחדדת רוטשילד, "לפעמים גם מגן הדוד נעלם, ונותרו רק הפסים. מאוד מעניין היה לבחון את החומרים שהאמנים שילבו בדגלים".
יח"צ. שרון רמר ביאל
בתוך כך, בתערוכה הוצג מגוון רחב של עבודות של אמנים צעירים וותיקים ומוכרים במגוון טכניקות מציור ופיסול ועד לצילום ומיצג, שהאמנים השונים ביצעו פעולות של תפירה ואיחוי. "יש התייחסות ברורה לקרע", אומרת רוטשילד, "כמו הפלסטרים שמאוד מזוהים עם האמן דדה בנדאייד, או חבישה, כמו בעבודתה של יעל מילר, ששכלה את בנה".
בכניסה לתערוכה שהוצגה בגלריה החברתית על שם סטפני כהן ז״ל, הוצגה העבודה "זקוקים לנחמה" של עוזי עמרני, אמן ומעצב רב תחומי, שתפר שמיכת טלאים המורכבת מדגלים ומסמלת את חום הבית שנסדק.
שרה אבנין גנישר, אמנית טקסטיל ורקמה המתגוררת ויוצרת בקיבוץ יפעת, הציגה את "אחיי אנוכי מחפש", גרסה רקומה למפת האופטימיות של זאב אנגלמאייר, "שושקה".
ביצירתה היא שילבה מרקמים לא צפויים, שכבות ועומקים, תוך רקימת מילים המחזקות ומדגישות את העשייה החברתית בתקופה שלאחר השבעה לאוקטובר - בהתנדבות בחממות, בסיוע בקטיף עגבניות, בסולידריות, בביקור פצועים, באופטימיות, בתרומת דם, ולצדם "אם תרצו אין זו אגדה" ו"אין זו אגדה".
יח"צ. פסי גירש, צילום: יונה שליי
בצילום "דגלים", פסי גירש, בת לשורדי שואה וצלמת מוערכת הציגה חדר שקירותיו מפויחים ושולחן העומד במרכז עטוף בדגל ישראל בלוי בקצותיו. הצפייה בצילום יוצרת מועקה מצד אחד, שכן השולחן העטוף בדגל נראה כארון מתים והקירות המפויחים מזכירים את הטבח, אולם החלון הפתוח שממנו בוקעות קרני אור מעניק תקווה.
במיצב "פעולת שימור" הציגה שרון מורו, מעצבת רב תחומית מתחום התקשורת החזותית, צנצנות זכוכית שלתוכן היא דחסה דגלים. שימור, תסיסה, כבישה, החמצה, חנק מלח, פצע, חיטוי ושיקום משמשים כמטפורה למצב החברתי שקדם לשבעה באוקטובר.
יח"צ. אמירה ז׳
אן, צילום: יונה שליי
בצילום "הדואליות של הנשמה", אמירה ז׳אן, היוצרת מכפר ירכא, ביקשה ללכוד את המתח בין נראות לאי נראות, חשיפה והסתרה. ז׳אן, המתמחה בצילום מבוים ופורטרטים, הציגה זוג ידיים שאחת מהן אוחזת בשנייה שלופתת דגל על רקע שחור - זהו צילום המשקף את "ביחד ננצח" למרות הקושי והמורכבות.
דנה בלום, מעצבת תכשיטים ואמנית, יצרה את "בטן האדמה" יצירה העשויה מנייר פויל זהב, פולימר אפוקסי פיגמנט וחוט רקמה זהב. ביצירתה, זוג ידיים מוזהבות עוטפות בטן שממוקמת מתחת למגן דוד של הדגל - ביטוי ל"אגרוף בבטן" שספגנו מאז השבעה באוקטובר, לכאב ולחלל העמוק שנפערו, ולצורך בעטיפת הדגל שיספק ביטחון, הגנה ונחמה.
שולמית עזר לצד עבודתה של שרה אבנין גנישר. צילום: סוזן לוי איתמר בגליקטר, בוגר בצלאל הציג עבודה "ללא כותרת" - בקבוק "קולה פלסטין" שבתוכו דגל ישראל הפורץ החוצה.
כל ההכנסות ממכירת היצירות הועברו כתרומה למטה משפחות החטופים. בנוסף, מתוכנן לצאת בקרוב לאור ספר מודפס שיתעד את העבודות וילווה בטקסטים המתייחסים להקשר ההיסטורי של התקופה.
"בין שחיקה לתקווה" היא יותר מתערוכת אמנות - זהו מסמך היסטורי המתעד רגע של משבר לאומי דרך עיניהם של האמנים השונים, ומציע דרך לריפוי קולקטיבי באמצעות יצירה.
הפריסה הגיאוגרפית של התערוכה - מיפו דרך בת ים ועד לטבעון - הדגישה את האופי הכלל-ישראלי של המיזם ואת הצורך בדיאלוג אמנותי רחב על משמעות הזהות הלאומית בעת הזו.