בין שחיקה לתקווה: מניפסט אמנותי של תקווה

סיפור הולדתה של התערוכה המדוברת משקף את הדרך שבה אמנות צומחת לעיתים מתוך רגעי משבר. רוטשילד, בוגרת בצלאל במחלקה לעיצוב תעשייתי ועובדת סוציאלית קלינית המתמחה בטיפול בטראומה, שבה ארצה ב-2020 לאחר 16 שנים בקנדה. בדרכה לערבה להתנדב בטיפול רגשי למפוני עוטף עזה, נתקלה בשורת דגלים שחוקים בכניסה לקיבוץ עין יהב.


עם פרוץ המלחמה, בנסיעותיה התכופות לערבה כמטפלת במפוני הדרום וניצולי טבח הנובה, נתקלה כאמור רוטשילד בשורת דגלים שחוקים בכניסה לקיבוץ עין יהב. "המראה של הדגלים, יחד עם העבודה שלי עם מפוני הדרום, הידהד את מה שהלב היה מלא בו ממילא, ואת הלך הרוח של האנשים, ושל המדינה", היא מספרת.

לאחר שיצרה קשר עם יונתן רותם מעין יהב, חקלאי מהאזור האחראי על תחזוקת הדגלים במרחב, קיבלה רוטשילד כשמונים דגלים שנשחקו ברוחות המדבר, אותם החליף רותם מדי חודש וחצי. "הוא ממש הודה לי", היא מספרת ומפרטת: "כיוון שהוא בעצמו לא ידע מה לעשות איתם, וחשב לקבור אותם באדמה".

יחד עם המעצב התעשייתי אלון רזגור, פנתה רוטשילד לכמאה אמנים ואמניות. "תיארנו במניפסט שחיברנו כיצד השחיקה של הדגלים מהדהדת את התחושות של כולם, ואת הכוונה שלנו לעשות מהלך של חמלה, של תיקון באמצעות אמנות".


בתוך כך, בתערוכה הוצג מגוון רחב של עבודות של אמנים צעירים וותיקים ומוכרים במגוון טכניקות מציור ופיסול ועד לצילום ומיצג, שהאמנים השונים ביצעו פעולות של תפירה ואיחוי. "יש התייחסות ברורה לקרע", אומרת רוטשילד, "כמו הפלסטרים שמאוד מזוהים עם האמן דדה בנדאייד, או חבישה, כמו בעבודתה של יעל מילר, ששכלה את בנה".


בצילום "דגלים", פסי גירש, בת לשורדי שואה וצלמת מוערכת הציגה חדר שקירותיו מפויחים ושולחן העומד במרכז עטוף בדגל ישראל בלוי בקצותיו. הצפייה בצילום יוצרת מועקה מצד אחד, שכן השולחן העטוף בדגל נראה כארון מתים והקירות המפויחים מזכירים את הטבח, אולם החלון הפתוח שממנו בוקעות קרני אור מעניק תקווה.


בצילום "הדואליות של הנשמה", אמירה ז׳אן, היוצרת מכפר ירכא, ביקשה ללכוד את המתח בין נראות לאי נראות, חשיפה והסתרה. ז׳אן, המתמחה בצילום מבוים ופורטרטים, הציגה זוג ידיים שאחת מהן אוחזת בשנייה שלופתת דגל על רקע שחור - זהו צילום המשקף את "ביחד ננצח" למרות הקושי והמורכבות.


איתמר בגליקטר, בוגר בצלאל הציג עבודה "ללא כותרת" - בקבוק "קולה פלסטין" שבתוכו דגל ישראל הפורץ החוצה.

כל ההכנסות ממכירת היצירות הועברו כתרומה למטה משפחות החטופים. בנוסף, מתוכנן לצאת בקרוב לאור ספר מודפס שיתעד את העבודות וילווה בטקסטים המתייחסים להקשר ההיסטורי של התקופה.

"בין שחיקה לתקווה" היא יותר מתערוכת אמנות - זהו מסמך היסטורי המתעד רגע של משבר לאומי דרך עיניהם של האמנים השונים, ומציע דרך לריפוי קולקטיבי באמצעות יצירה.

הפריסה הגיאוגרפית של התערוכה - מיפו דרך בת ים ועד לטבעון - הדגישה את האופי הכלל-ישראלי של המיזם ואת הצורך בדיאלוג אמנותי רחב על משמעות הזהות הלאומית בעת הזו.