צילום: איציק בירןבעולם שבו תמונה שווה אלף מילים, מוכיח מוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון שלעתים, היא שווה גם אלף צחוקים.
ככתבת התרבות באתר, יצאתי למסע מרתק בין קווים, צבעים והומור, במקום שהפך את האמנות הקלילה למראה ביקורתית של החברה הישראלית.
בשנת 2007, נולד המוזיאון הייחודי, פרי שיתוף פעולה בין ראש העיר דאז, אלי ששון, תיאטרון חולון ואנשי אק"י, איגוד הקריקטוריסטים הישראלים, ובהם מישל קישקה, נסים חזקיהו ודן פתיר.
הסיור במוזיאון זה הוא כמו דפדוף בספר ההיסטוריה הישראלית, רק שבמקום מילים, מספרים את הסיפור קווים, צבעים והומור שנון. מ"שרוליק" האייקוני של דוש (קריאל גרדוש), הנער עם כובע הטמבל שהפך לסמל הישראליות, ועד ל"זבנג" של אורי פינק, שהביא את חיי התיכון הישראלי לדפי העיתון - כל פינה במוזיאון הזה מזמינה להתבונן על עצמנו דרך מראה מעוותת, אך מדויקת להפליא.
צילום: איציק בירןאחת התערוכות החדשות והמרגשות שמציג המוזיאון היא "על הדבש ועל העוקץ", המציגה את איוריו של אייל ברקוביץ, לוחם בסיירת מטכ"ל ובסיירת מגלן, שהיה אמן חובב שמילא את מחברותיו במאות משחקי מילים מאוירים.
רוב האיורים בתערוכה הם מהתקופה שבה למד ברקוביץ בישיבת עלי, ובכל שבוע הוא תלה על לוח המודעות איור שנון על סוגיה בגמרא, כסיכום שיעור. עבודותיו, המשקפות יכולת ייחודית לשלב חדות מחשבה עם בהירות ויזואלית, מציגות את שנינותו מימי התיכון ועד לימיו האחרונים.
ברקוביץ נפל בקרב ב-7 בדצמבר 2023, במהלך פעולה לשחרור חטופים. התערוכה, שאצר אסף גמזו, מנציחה את זכרו ואת יצירתו, ומזכירה את כוחם של יצירתיות, חוכמה ושנינות אל מול הטרגדיה.
צילום: איציק בירןלא פחות מרתקת היא התערוכה "מפות מצוירות מתעוררות לחיים", המוקדשת לזכרה של פרידל שטרן, חלוצת הקריקטורה הישראלית.
שטרן, ילידת לייפציג שעלתה ארצה ב-1936, הייתה דמות מפתח בעולם הקריקטורה הישראלית בהיותה האישה היחידה בין קריקטוריסטים בני דורה, שהביאה נקודת מבט ייחודית לעולם שנשלט בשעתו בעיקר על ידי גברים.
בעוד עמיתיה התמקדו בנושאים פוליטיים וצבאיים, בחרה שטרן לעסוק בחיי היומיום של החברה הישראלית, בדרך גרוטסקית ואבסורדית, אך מלאת הומור. ביצירותיה המתהדרות באיורי קו פשוט ועיפרון שחור שלל דמויות אלמוניות המייצגות מהות אנושית פשוטה, ברורה, קלילה, ובטוחה בעצמה, שאינה מנסה להתחכם ואינה מבקשת להרשים.
יצירותיה זכו לחשיפה נרחבת בעיתונים מובילים כמו "את" ו"דבר", והוצגו בתערוכות בארץ ובעולם. ההכרה במפעל חייה הגיעה בשנת 2004, כשזכתה בפרס הקריקטורה על שם דוש מטעם איגוד העיתונאים ועיריית תל אביב. עד ימיה האחרונים, באוקטובר 2006, שבועות ספורים לפני יום הולדתה ה-90, המשיכה שטרן ליצור ולהעביר את אהבתה לאמנות לדורות הבאים, כשהעבירה באופן קבוע סדנאות וכיתות אמן בפסטיבלי הקומיקס והאנימציה בתל אביב.
התערוכה "מפות מצוירות מתעוררות לחיים", היא חגיגה של יצירתיות וחדשנות, המשלבת בין מורשתה של שטרן לדור העתיד של אמני הקומיקס ומה שמייחד את התערוכה הוא השילוב המפתיע בין שני תחומי עניין של שטרן - קריקטורה וקרטוגרפיה.
בתחילת דרכה, שטרן עסקה בקרטוגרפיה, וכישרון זה בא לידי ביטוי באטלס המפות המצויר שלה, "ישראל - מפות מדברות". האטלס, המוצג בתערוכה, מביא לחיים אירועים שונים מההיסטוריה של ארץ ישראל בדרך מקורית ומשעשעת, משלב את חוש ההומור החד של שטרן עם ידע היסטורי עמוק.
לצד עבודותיה התערוכה מציגה את התחרות השביעית על שמה, המתמקדת השנה בנושא "מפות" - נושא שמקבל משנה תוקף בעידן הניווט הדיגיטלי. התחרות, שהיא יוזמה ייחודית של שטרן עצמה, נועדה לטפח את הדור הבא של הקריקטוריסטים ולהבטיח שנמשיך לחייך גם בעתיד. היא מביאה לקדמת הבמה קריקטוריסטים מקצועיים לצד חובבים, ומציגה מגוון רחב של פרשנויות הומוריסטיות לנושא המפות.
צילום: איציק בירן
בית 16, דירה 2 הפתעה נוספת במוזיאון היא התערוכה "בית 16, דירה 2", שאצר עמוס אלנבוגן. זאת מציגה את סיפורי ילדותו של התסריטאי והאנימטור ניר מולדו (נירמו) דרך עיניהם של תשעה קומיקסאים מובילים - נועה כ"ץ ,עומר הופמן, אורית נבו, אורי פינק, דידי וגנר, גיא מורד דניאל גולדשטיין. כל אחד מהם מציג פרשנות ייחודית לחיים בשיכון הרופאים בתל השומר של שנות ה-70, מה שיוצר מסע בזמן מרגש ומצחיק כאחד.
אגב, אין זה מפתיע כי אלנבוגן הוא האוצר של התערוכה "בית 16, דירה 2". השניים כבר שיתפו פעולה בעבר תחת השם "שלפוחיות", ממנו יצא ספר ב-2009, כשעבודותיהם הוצגו בתערוכות שונות, והשניים אף זכו במקום הראשון בפסטיבל הקריקטורות `בולונצ`ו` ברומניה.
המוזיאון גם מציע מבט מרתק על התפתחות האמנות הישראלית, מיצירות של הקריקטוריסטים הישראלים הראשונים, ובהם זאב (יעקב פרקש), אריה נבון, שמואל כץ ודוש, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי ונחום גוטמן, ועד לקריקטוריסטים עכשוויים יותר כמו מישל קישקה, מושיק לין, עמוס בידרמן ואלית אבני.
בסופו של דבר, הביקור במוזיאון הקריקטורה והקומיקס הוא הזדמנות מופלאה להתבונן במראה החברתית שלנו, לצחוק על עצמנו, ואולי גם ללמוד משהו חדש על מי אנחנו כחברה. אז בפעם הבאה שאתם בחולון, אל תשכחו לעצור ברחוב ויצמן 61 - מובטחת לכם חוויה שתשאיר אתכם מחייכים הרבה אחרי שתצאו מכתלי המוזיאון.
