יח"צ. צילום: טוליפ אינטרטיימנט
"ג׳וקר" של הבמאי טוד פיליפס הפתיע רבים לפני חמש שנים. פיליפס, שנודע בעיקר כבמאי קומדיות מטורללות סטייל "בדרך לחתונה עוצרים בלאס וגאס", קיבל לידיו פרויקט שאפתני ורציני לעבד את סיפור חייה של דמות נבל אייקונית מאין כמוה לתוך סרט ריאליסטי להחריד.
והוא הצליח ביג טיים, עד כדי כך שאולפני וורנר ראו כי טוב ודרשו סרט המשך. כמובן שמיליוני גבות הורמו בהתאם אבל פיליפס נאות למשימה והנה אנחנו מקבלים את הסרט "ג׳וקר: טירוף בשניים", שעוד לפני שהגיע לכאן, התקבל בביקורות מעורבות מפי המבקרים בעולם, ועתה הוא יורד במדרוגים השונים בדרך לתהום הפלופים של הוליווד.
יח"צ. צילום: טוליפ אינטרטיימנט
ולמה זה כך? יש המון סיבות. אבל קצת עלילה לפני כן. שנתיים אחרי שרצח חמישה אנשים, ארתור פלק (חואקין פיניקס) נשפט על מעשיו בתור ג׳וקר, אותו אלטר אגו שהביא אותו לגדולה ולהערצת ההמונים.
בזמן הזה הוא סופג התעללויות מהסוהרים בארקהם, בית הכלא לפגועי נפש ופוגש את הארלי קווין (ליידי גאגא), צעירה מטורללת וגרופי נלהבת של ג׳וקר.
"טירוף בשניים" הוא בעצם מחזמר, דרכו פיליפס, פיניקס וגאגא מבטאים את תחושותיהם של הדמויות על המסך. וזה מוביל לאחת הבעיות הגדולות של הסרט הזה. זו לא הבחירה בז`אנר המיוזיקל שמפילה אותו אלא הביצוע הקלוקל שלו.
לעבד סרט קומיקס למחזמר זו בחירה שאפתנית מאוד וגם אמיצה. אבל פיליפס לא מצליח להביא כאן רמת ביצוע טובה מספיק, שתשכיח מהמעריצים שמדובר בסרט אמנותי ולא מה שהם ציפו לראות, זאת אומרת, גבר מאופר מרוצץ ראשים. הוא עושה את זה, אבל במשורה, במיוחד לעומת הסרט הקודם.
נדבך נוסף הוא מערכת היחסים בין הארלי לג׳וקר, שאפשר לומר עליה כל דבר אפשרי חוץ מ"מטורפת". כי טירוף אין כאן, לא שיגעון ולא טירלול. סתם גרופית רנדומלית שהחליטה לרדוף אחרי הגבר שהיא מעריצה. גאגא היא שחקנית טובה, אבל התסריט לא עושה עמה חסד והיא נבלעת תחת צילו של חואקין פיניקס העילוי.
ואכן, מי שמחזיק את הדבר הזה מעל המים הוא פיניקס. הוא הוא ולא אחר. תצוגת המשחק שלו פנומנלית כתמיד, כמו גם המראה הפיזי השבור שלו.
יח"צ. צילום: טוליפ אינטרטיימנט
מדהים. לצד פיניקס יש את הביצוע הטכני המצטיין. כל פריים בסרט הוא דובדבן של צבע, אור וצל. וגם השירים כשלעצמם טובים ומבוצעים היטב על ידי פיניקס וגאגא.
אבל כאמור, כל זה לא מספיק כדי להחזיק עניין, בטח שלא במשך שעתיים ועשרים דקות. בסופו של דבר מתקבלת כאן דרמת בית משפט שמתרחשת בשני לוקיישנים בלבד – בית הכלא ובית המשפט – ומדי פעם הוכנסו שירים, ככה בשביל הגיוון. אבל לשירים הללו אין ערך מוסף, הם רק מפריעים למהלך של העלילה, שממילא אינו מעניין. אכזבה.