צילום: יוניברסל, אולפני דרימוורקס
שלושה חודשים אחרי שקיבלנו את "הקול בראש 2", להיט האנימציה ששבר כל קופה אפשרית ועשה היסטוריה, מגיע לבתי הקולנוע הסרט "רוז הרובוטית" ומאיים לתפוס את מקומו כסרט האנימציה המרגש ביותר של השנה.
"רוז" הוא תוצר של אולפני דרימוורקס הידועים בסרטיהם הטובים והמשובחים לא פחות משל יריבתה פיקסאר. "שרק" והמשכיו, "הדרקון הראשון שלי", "מדגסקר" ועוד, הם רק דוגמאות ספורות ליצירות המצוינות של האולפן.
"רוז הרובוטית" מגולל את סיפורה של רוז, רובוטית ענקית ומתכתית שהגיעה לאי בודד לאחר שהספינה ששנשאה אותה לא הגיעה ליעדה. כשהיא מגיעה אל האי, רוז פוגשת חיות שונות, והן מצדן מפחדות וחוששות מפני "המפלצת הענקית" שזה עתה הגיעה אל האי.
צילום: יוניברסל, אולפני דרימוורקס
הימים עוברים ורוז לומדת את שפתן של החיות. בעקבות תאונה מצערת, היא מגלה ביצה של גוזל אווזים, אותו היא מאמצת כבנה החורג. היא מגדלת אותו בסיועו האדיב של השועל פינק, ושלושתם הופכים למשפחה מוזרה למראה, אך מלאה באהבה ללא תנאים.
עם הזמן מפתחת רוז רגשות לאווז הקטן, ברייטביל שמו, ומנסה לגדל אותו עד שיוכל לעוף ולנדוד. וכמו בכל משפחה, גם כאן יש עליות וירידות רגשיות, וסצנות שירגשו אותכם בהתאם.
בגזרת האנימציה, "רוז הרובוטית" היא כל מה שדרימוורקס. הסגנון מאוד מזכיר את "החתול של שרק 2: משאלה אחת ודי", אבל פחות בוהק ויותר ריאליסטי. הדמויות החביבות מאופיינות בצורה טובה ועבודת הדיבוב יושבת בול.
לופיטה ניונגו מעולה כרוז ולצדה פדרו פסקל בתור פינק הערמומי. מבחינה חזותית ווקאלית, יש כאן טיפול ראוי בכל אספקט.
צילום: יוניברסל, אולפני דרימוורקס
"רוז הרובוטית" הוא סרט מרגש ומצחיק לפרקים, אבל לא מושלם בהחלט. יש מספר לא מועט של סצנות שאפשר היה לוותר עליהן, במיוחד בחלקו האחרון.
התסריט של כריס סנדרס מגובש עד לאותו רגע, אבל בדקות האחרונות של הסרט הוא מתחיל קצת להתפזר וזה מוציא את הצופים מפוקוס. זה לא פוגם בחוויית הצפייה באופן טוטאלי, אבל זה גורם לסרט להיראות פחות מהודק וחבל.
"רוז הרובוטית" כנראה יהיה שחקן חזק בתמונת טקס פרסי האוסקר הקרוב. כבר עכשיו הוא מקבל תועפות של תשבוחות, אולי מוגזמות מדי. אבל יש כאן בהחלט פוטנציאל לסרט שיוכל להשאיר חותם, אבל לא ברמת האייקוניות של "שרק" או "מדגסקר".
