יח"צ, צילום: כפיר בולטין
כל אחד ואחת מאיתנו נושא עימו מאגר אינסופי של רגשות, מחשבות, חוויות שצברנו בעבר. איך מבטאים תחושות בריקוד? איך מבטאים רגשות כמו אהבה, כעס, תשוקה וכמיהה.
המנהל האמנותי והכוריאוגרף תמיר גינץ בתכנית מיוחדת החוגגת 20 שנה ליצירה של קבוצת מחול קמע, פותח על הבמה את המאגר האישי שלו דרך עולם האסוציאציות הפרטי שלו - 70 דקות של מקבץ רגשות ותחושות.
"בהקיץ" - פנטזיה סוריאליסטית נותנת לצופים אפשרות לאסקפיזם שכל כך נחוץ לנו בימים אלה. מעצם ההגדרה של היצירה כסוריאליסטית היא השתחררה מהצורך להסביר את עצמה בדרך הרציונלית ואת הקשר שלה למציאות. וככזו קשה להתייחס להופעה כיצירה אחת קוהרנטית ומלוכדת אלא יותר כמקבץ קטעים בימתיים שאינם קשורים זה בזה, שכל אחד עומד בפני עצמו, ולכל אחד סיפור משלו ובכל אחד התחושות שהוא מעביר.
יח"צ, צילום: כפיר בולטין
רקדני הלהקה מוכשרים ונדרשים במהלך היצירה להתמודד עם דרישות גופניות ואמוציונליות גבוהות במיוחד - הם מושקעים כל כולם בביצוע - רואים ומרגישים את הזיעה הפיזית והנפשית של כל אחד ואחת מהמבצעים - מה שנותן תחושה גדולה של אותנטיות והתמסרות מלאה לתהליך וליצירה.
כצופה, ליצירה שמבוססת ממספר רב של סיפורים קטנים יש יתרונות וחסרונות: ההרגשה שמלווה את חוויית ״בהקיץ״ היא שאין ״סיפור על״, אין איזו שהיא מעטפת שקושרת את הקטעים ופה טמון היתרון - ביכולת להציג קשת רחבה של יכולות ביצועיות וגיוון גדול בכוריאוגרפיה ובחירות אומנותיות - כיאה ליצירה שמציינת 20 שנות יצירה.
הבחירות המוזיקליות ביצירה מעניינות ומשמשות בסיס לכוריאוגרפיה - המוזיקה שנכתבה ע״י אבי בללי, שותפו זה שנים ליצירה, מעוטרת באלמנטים שבטיים פגאניים לעיתים באלמנטים אוריינטליים - שמחזקים ומבססים את התנועות הלא ישרות והבריחה מהתנועה הקלאסית של הרקדנים - היכולת הגבוהה של הרקדנים באה לידי ביטוי בעיקולים ובזויות הכמעט לא טבעיות שהם יוצרים בגופם.
יח"צ, צילום: כפיר בולטיןדווקא אל מול המגוון הכוריאוגרפי, התלבושות נוטות אל הטבעי והמונוטוני כמו התבקשו לפנות מקום לגוף ולתנועה ולא להסיט את הדעת מהרקדנים. הנשים בבגדי גוף בהירים והגברים במכנסונים קצרים וחזה חשוף. עם זאת בקטעים בהם נעשה שימוש באביזרים היתה תחושה שהשימוש בהם מדוייק ומקדם את הסיפור.
הקטעים החזקים מבחינתי ביצירה הם דווקא הדואטים - הם הציגו משהו יותר עגול מבחינה סיפורית והציגו ורסטיליות רגשית גבוהה.
על כולם עלה הדואט של צמד הגברים - מעבר ליכולת של הרקדנים לספר סיפור בצורה מושלמת, הדואט פרט על כל נימי הנשמה והשאיר אותי מהופנטת אל מול היופי של הגופות והנשמות של הרקדנים שהשתלבו האחד בשני, היה בדואט הזה הכל: רוך, תשוקה והרבה כמיהה.
תמיר גינץ כותב על היצירה שרצה להעביר תחושה של אופטימיות ואכן כשיוצאים מההופעה מרגישים שעברנו מסע של התחברות לרגשות הגלויים והכמוסים שיש בכל אחד ואחת מאיתנו. האופטימיות היא היכולת להתחבר שוב לתחושות הבסיסיות, הקמאיות שלנו כבני אדם.
