באדיבות סרטי נחשון
סרטו של הרמן קראל אדיוס בואנוס איירס, או אם תרצו שלום בואנוס איירס, נסוב ומתפתח סביב מוטיב הטנגו הארגנטינאי ומספר את סיפורו של חוליו פרבר (דיאגו קרמונסי) מנהלה של להקה בת חמישה נגנים, המבקש להגר לגרמניה, ונאלץ לספר זאת לחברי הלהקה.
השנה 2001, תחילת המילניום. הרקע לעלילה הוא המשבר הכלכלי החמור הפוקד את ארגנטינה – צניחת הפסו, אבטלה קשה המגיע לעשרות אחוזים, למעלה מ50% מהאוכלוסיה בקו העוני וצמיחה שלילית על רקע אי יציבות פוליטית ושחיתות שלטונית. ברחובות הפגנות כנגד המשטר וביזה.
הסרט נפתח בבר קטן עם מוזיקת טנגו, של חמישיית נגנים עם כלי נגינה אופיינים לו כמו צ`לו, כינור פסנתר ובנדוניאון שהוא סוג של אקורדיאון. האורחים מבוגרים ברובם רוקדים ברוגע טנגו.
לאחר מכן הצופה מלווה את חוליו השחקן הראשי במכירת החנות בעלת החוב וחסרת הקונים שבבעלותו, בהיפרדותו משארית נכסיו, כולל מכירת המכונית. תוך כדי התרוצצויותיו לסגירת ענייניו האחרונים, כשהוא חוזר ממגרש המכוניות למכירה, וכשהוא משנן בנהיגה את הגרמנית שהוא לומד כהכנה להגירה, מתנגשת בו נהגת מונית שרק החלה לעסוק בכך בשם מריאלה מרטינז (מרינה בלאטי) הנוהגת בפראות, ומפילה עליו את "התיק" בטענה שהוא נסע באדום.
כמובן שהיא שולחת אותו להביא את הרשיונות מהמכונית ובאותה הזדמנות בורחת לו. מכאן מתפתחת עלילת הסרט וגם קשר אולי של שותפות גורל בין השניים, מתובלת קטעים וסצינות הומוריסטיות ואיכותיות.
באדיבות סרטי נחשון
חמישיית הנגנים מבקשת לשרוד בתנאים הקשים, ומכיוון שכאן צריך יותר משניים לטנגו, הם מחפשים זמר טנגו שיצטרף ללהקה ויציל את המצב, אותו הם מוצאים בדמותו של זמר טנגו לאומי נודע, המאסטרו ריקרדו טורטלה (קרלוס מורל) המתגורר בבית אבות. הם משכנעים אותו להחזיר ימיו כקדם ולאחר כמה פוזות משוגעות ומצחיקות ריקרדו נשאב לרעיון.
חרף העובדה שריקוד הטנגו של הארגנטינאים שהוא מותג לאומי חזק אף יותר ממותג ריקוד ה"הורה" של הישראלים, ומוזיקת הטנגו היא סמלם הלאומי, לא מדובר ברוקדים עם כוכבים או בשיר "טנגו כפר-סבא" שלנו (ליתר דיוק של רבקה מיכאלי). הן הריקודים (טנגוס: פוליביו גיראודיו, ניקולס אנריך), המוזיקה (גרד באומן) והצילומים (כריסטן קוטה, דניאל אורטגה) יוצרים מחד אווירת בילוי, אך בילוי זה מלווה תוגה, עצב ותחושת אסקפיזם.
כל האביזרים כמו סיפולוקס של שנות השישים ודומיו מלמדים על המצב הכלכלי וחוסר הקידמה ביחס לעולם המערבי. שמחה היא לא המאפיין הדומיננטי. במקביל לבר, כמו בתמונות מיקום אחר, מתלהטות הפגנות של אזרחי בואנוס איירס כנגד המשטר והפוליטיקאים המושחתים, וידה הקשה של המשטרה פועלות בכל הכלים האפשריים כולל ירי על מנת לדכא את המוחים.
כל אלה משקפים את המצב הכללי בארגנטינה של תחילת המילניום שבמילה אחת ניתן להגדירו – מלנכולי. ואף על פי כן באים בסרט לידי ביטוי הסיפורים האנושיים המתרחשים באופן זהה בגלובוס: אם חד הורית לילד עם לקות דיבור, ילדה מתבגרת ומאוהבת שמסרבת לעזוב את אהבתה, אמו של חוליו שבסופו של דבר מתחרטת ומודיעה שבגילה כבר לא תאמץ מדינה חדשה ואיך לא - יחסים משפחתיים שבערוב ימיהם אנשים מנסים לחדש.
למרות הרקע הקשה של העלילה והסרט, יש בו עדינות רבה והמון כח ושרידות. משפטים כמו "או שנעבור את זה יחד – או שאף אחד לא ישרוד את זה", המתייחס ליאוש ולרצון של רבים לעזוב הכל מאחור ולהגר למקום המאפשר חיים טובים יותר, כשאהבת המולדת מקשה על התהליך, כמו גם המשפט "אדם צריך להילחם על מה שהוא מאמין", קצת מזכירים לי אותנו ואצלנו, ומעוררים מחשבה לעת הזו.
אין ספק שצופים כאלה ואחרים ימצאו שקיימות נקודות השקה רבות בין סצינות ורעיונות בסרט לבין מדינת ישראל 2024, רק שבסרט האזרחים "פטורים" ממלחמה עם אוייב חיצוני.
זהו סרט על אנשים, מוזיקת טנגו וריקוד הטנגו כעמוד שידרה לאומי המאפשר הישרדות, במדינה ששליטיה מושחתים ואזרחיה משלמים... הסרט עושה ספוט וזום-אין על מקרה אחד המשקף עולם ומלואו של אנשים במקום ובזמן. סרט שעושה קצת עצוב אך מעורר תקווה וחיוך בו-זמנית.
