צילום: גלי מרגלית
אני זוכרת בצעירותי, כשלמדתי תיאטרון בתיכון, "בית בובות" היה אחד המחזות האהובים עלי, והנה הוא שוב כאן, רלוונטי מתמיד. זהו מחזה אקטואלי-אוניברסלי, שאינו מתיישן גם בחלוף למעלה מ-140 שנים...
"בית בובות", של המחזאי הנורווגי הנריק איבסן מ-1879, מסתיים כידוע באחת הירידות-מן-הבימה המפורסמות בתולדות התיאטרון המודרני, כשנורה הלמר עוזבת את בית בעלה טורוואלד כדי לפתוח דף חדש בחייה.
טריקת הדלת שלה היא בבחינת רמז אפי למאבק ממושך שנמשך מאז ועד היום על זכויות נשים. לא בכדי הפך המחזה המדובר למעין הימנון פמיניסטי.
צילום: גלי מרגלית
צילום: גלי מרגליתכשאיבסן כתב אותו זה נעשה מתוך התרסה וביקורת על התפקידים המסורתיים של האישה בנישואים הוויקטוריאניים. אז נחשב המחזה למזעזע ובלתי מוסרי עד כדי כך שכמה תיאטראות סירבו להעלותו.
פה בישראל, זכה "בית בובות", במרוצת השנים לשבע הפקות עבריות שונות. בגרסה החדשה של הבימאי חנן שניר, המוצגת עתה בתיאטרון "הבימה", נברא מחדש המאבק הנושן כהתנגשות בין גברים לנשים.
על הבימוי המופלא של שניר, במאי הבית, וזוכה פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים, "מתיישבת" שני כהן, שחקנית וקומיקאית מהשורה הראשונה, שרובנו מזהים מ"ארץ נהדרת". כהן, נעדרה מבמות התיאטרון בעשור האחרון, וכעת היא שבה אלינו בתפקיד דרמטי.
צילום: גלי מרגלית
צילום: גלי מרגליתאף שהרעיון הכלי עצמו נותר ברובו נאמן למקור, הרי סגנון הבימוי המיוחד של שניר מאלץ את הקהל לסנן את הדיאלוג דרך תפישות שונות של כוח, מעמד וקנה מידה.
נורה כאמור היא אישתו של טורוואלד שלקה במחלה קשה. בכדי לסייע לו להבריא, היא נאלצת לקחת הלוואה בלא ידיעתו, וכך להצילו ממוות. מעורבותה בהונאה כספית בלתי חוקית שכללה זיוף חתימה מאחורי גבו, היא בבחינת פשע חמור שמעורר שאלות.
הדבר נשמר בסוד מפניו, אולם כשזה נודע לו, הוא מכריז כי ינטוש אותה. המוניטין שלו חשוב לו יותר ממנה וכך למעשה מתערערים חיי הנישואין שלהם.
האשליה של נורה מתנפצת מול עיניה והיא משתפת את טורוואלד כי נגרם לה לתחושתה עוול גדול בשל היחס המתנשא כלפיה בנישואיהם - כמו הייתה כבובה, נתון שמוביל אותה לפקפק אפילו בכישוריה לגדל את ילדיה.
צילום: גלי מרגליתנורה שעד לנקודה הזאת היתה שברירית ועדינה, מחליטה להשתחרר מטורוואלד (יגאל שדה), ולממש את עצמה כאישה חזקה ובלתי נשלטת.
בתוך כך, היא עוזבת את הבית, את בעלה ואת ילדיה, נוטשת לתמיד את בית הבובות שבו היא חיה ויוצאת אל מסע בחיפוש אחר כבוד עצמי והתנסות בחיים העצמאיים.
טריקת הדלת שלה, המהווה את אחת הסצינות הפמיניסטיות המודרניות הראשונות, היתה בשעתו בלתי נסלחת בחברה שקידשה את מוסד הנישואים. בהתאמה, איבסן נאלץ לבחור בסיומת חלופית, שהייתה הרבה פחות קודרת.
ואף על פי כן, טריקת הדלת ההיא מהדהדת עד היום, גם אם עוצמתה נחלשה וכבר אין בה חידוש. ועם זאת, נדמה שהמסר הגדול פה הוא שגם אם יש עדיין לא מעט גברים שמתעקשים לקבוע את החוקים, לצידם יש גם לא מעט נשים שפשוט מסכימות לשחק על פיהם...
