יח"צ. צילום: דור מלכה
יש מעט מאד אנשים בעולם הזה שאתה יכול בוודאות לקרוא להם – גאון. יש ניצוצות גאונות בכל אחד ואחת מאיתנו - אבל בצבר כזה של כשרון וגאונות - לא נתקלתי הרבה זמן. שניים שעולים לי לראש הם אביב גפן ומתי כספי.
ניסיתי לחשוב מדוע דווקא שני אלה עלו לי לראש לאורך כל ההופעה המהפנטת של "פסקול ילדות" – המופע החדש והמרתק של גון הלוי, והבנתי שהמשותף לשלושת היוצרים - הוא היכולת לקחת משהו פשוט, משהו בסיסי ומוכר - ולהפוך אותו עד כדי הבלתי מוכר או החדש.
היצירות שהוצגו במופע - מוכרות לכולנו ושגורות בפי כל אחד שנכח באולם - אך, מלבד מקומות מעטים, אין ביכולתך או ברצונך להצטרף לשיר כבשירה בציבור – כי מה שקורה על הבמה הוא לא אחר מ"קסם".
יח"צ. צילום: דור מלכה
איך מתארים תופעה כמו גון הלוי....
נסו להיזכר בדמותו של מוצרט בסרט אמדאוס – אז כזה - רק חתיך ועל סטרואידים. גון הוא סופרסטאר. מהרגע שהוא עולה על הבמה ועד שהוא יורד ממנה - העיניים לא משות ממנו, משהו בביטחון העז, בדמות המוזיקאי על הפסנתר ששולטת בכל מה שקורה בבמה מהפנט. בלי להבין אתה יודע שכל תו ותו שיוצא מהבמה הופק, נהגה והוצא לפועל על ידי גון - הוא ולא אחר.
והוא מודע לכך. על במה עומד בחור מוכשר בטירוף, עף על עצמו (ויש לו סיבות טובות לכך) וחצוף. הוא שוחט פרות קדושות על ימין ועל שמאל – בין אם בפירוקים המוזיקליים שהוא עושה לקלאסיקות הישראליות ובין עם מה שיוצא לו מהפה במהלך ההופעה. הוא משתף את הקהל בסיפור חייו, מכניס את הקהל לקרביים של הנשמה ושופך הכל דרך המוזיקה.
לגון הלוי נחשפתי בשתי תכניות מדהימות: "מיכאל שם זמני". שאין לי מילה אחרת לתאר אותה מאשר יצירת מופת. סוג של אופרה / הצגה, עם אנסמבל משובח שנבחר כמו בפינצטה של זמרים ושחקנים. הופעה קונצרטנטית, הם יושבים בחצי גורן ומקריאים / שרים את היצירה. על הכל כמובן מנצח גון הלוי.
השנייה, "היא" - משירי סשה ארגוב. תוכנית שסוחפת את הצופה למסע בין שירים על היחס לנשים בשירה העברית. הקהל והזמרים יושבים יחד במעגל והם חלק בלתי נפרד מההרמוניה המתגבשת באולם.
יח"צ. צילום: יאיר סיגרון
ניכר מיצירותיו של הלוי – שהוא מחובר לאדמה ממנה הוא בה. הוא אוהב את טעם הארץ הזו, הוא כָּמֵהַּ אליה לאחר שחזר משנים רבות בלימודים גבוהים של מוזיקה קלאסית בניו יורק.
הכמיהה הזו לבית, למדינה – היא המאפיינת את יצירותיו – "רצון להרגיש בית. זה לא הנדל!" הוא אומר - כלומר אתה לא יכול לשבת בניכר ולשיר אריות של מלחינים גדולים ועדיין להרגיש בית.
כדי להרגיש בית, אתה צריך להיות מחובר לחומרים שמהם אתה מגיע. " שנים התנהלתי באנגלית, אהבתי באנגלית... אני אשמח לאהוב בעברית... " אומר גון, ומרגש עד דמעות.
בימים כאלה מאז ה – 7 באוקטובר ואף לפני – משפטים כאלו חוצבים את הלב ומחזירים הרבה שמחה ללב – שהדור הצעיר אוהב את המדינה, ערג לה ונותן לה הרבה כבוד – איש איש בדרכו הוא.
"פסקול ילדות" - הוא סוג של מסע חזרה בזמן לימי ילדותו של גון, לפסקול שעיצב את ילדותו ואת חיינו: "הילדה הכי יפה בגן", "ילדים של החיים", "יונתן סע הביתה", "אדון שוקו" ועוד רבים וטובים.
על הבמה 8 נגנים – שיוצרים תזמורת מיתרים ופסנתר כנף שעליו מפליא בנגינתו המטריפה והמטורפת - גון הלוי – שמפגין כאמור שליטה אדירה בקלידים ויכולת ווקלית גבוהה מאד עם מנעד מטורף.
יח"צ. צילום: דור מלכה
הקול שלו אחר, הוא ייחודי –מרגישים בדיוק את נקודות המעברים בין הקלאסי למודרני - בין השירה ה"נכונה" כביכול לבין פריצת הגבולות – עם מעברי הריגסטרים בקול. זה בדיוק מה שקורה במוזיקה עצמה. כל שיר מקבל תצורה חדשה, עיבוד ותזמור חדשים שהופכים את הידוע לחדש.
הלוי לוקח אותנו למסע אל הלא נודע – זה מסע מרגש ומטריף חושים: כל שיר הופך ל"יצירה" גם מבחינת אורכה שהוא לפעמים פי שלושה מאורך השיר עצמו, לעיתים לא ניתן לעקוב האם אנחנו עדיין באותו השיר או שיצאנו ליצירה אחרת לגמרי והנה כבמטה קסמים הוא מחזיר אותנו על הידוע והמוכר.
העיבודים של השירים מאד מורכבים וגדולים מהחיים, ממש סינמטיים, התחושה שאתה צופה באפוס קולנועי. התפקידים שנכתבו לסקציית המיתרים דורשת לא רק מוזיקליות גבוהה אלא יכולת ביצוע לא פחות ממצויינת – ולשבח הנגנים יאמר כי הם הגישו ביצוע מרגש, היכולת לפרוט כך על המיתרים ולפרוט על לב כל אחד מהקהל – היא פשוט מתנה.
עד כמה שהכל נשמע מטורף ופורץ גבולות - הכל בדיוק במקום, הכל כמו שנכתב, הכל מדויק. זו בדיוק נקודת החיבור בין הבסיס הקלאסי של גון הלוי לבין התשוקה לשבור את החוקים ואת הגבולות. ההתמסרות של הקהל ליצירותיו היא ההתמסרות טוטאלית ולא פעם נזרקו מהקהל מילים כמו "גאון", "סופרסטאר" "וואוו"...
בראייה כוללת לא כל השירים הם באותה רמה מבחינת המורכבות שלהם, ולטעמי השירים שתזמורת המיתרים נטלה בהם חלק עגולים יותר ומורכבים יותר. השירים ששר גון הלוי רק עם הפסנתר היו אינטימיים ומאד כנים. במהלך המופע העלה הלוי זמרת אורחת סופר מוזיקלית עם קול זך ונקי - השירים שבוצעו עם הזמרת הרגישו קצת כמו נטע זר בתכנית הזו ופחות הצליחו לרגש.
את המופע ראיתי במועדון הזאפה שהוא בית מדהים למוזיקה הישראלית ובכלל. הפעם חשבתי שזה לא המקום הנכון להופעה שכזו. רחש הכסאות הזזים, הדלתות הנפתחות וקרקוש הכוסות לא התאים למה שהתרחש על הבמה.
אולם כמו מרכז עינב - שיעטוף ויחבק את האנסמבל וכך יתרום לתחושה של קרבה בין המבצעים לקהל או אולם קונצרטים קטן בהיכל התרבות, שבו מוצגות חלק מההופעות, ראוי יותר בעיני ליצירות של הלוי.
"מריחים את הלב שלכם מתרחב" – אומר גון לקראת סוף ההופעה. ואכן הלב מתרחב מתחושה שחווית משהו אחר, משהו שהוא גדול מסך כל חלקיו. אני משוכנעת שכל אחד ימצא את עצמו ואת הזכרון הסובייקטיבי שלו בתוך המופע המרגש הזה.