צילום: כפיר בולוטין
אחרי צפייה ב"מלאכים באמריקה", "המילניום מתקרב", החלק הראשון של המחזה, הגעתי לצפות ב "מלאכים באמריקה - בנייה מחדש`", חלקו השני של המחזה מפרי עטו של טוני קושניר בחששות.
לא סתם לקח לי זמן רב עד שהחלטתי לצעוד אל תוך המסע בן שלוש וחצי השעות הזה מתוך 7 שעות שהוא אורכו של המחזה על שני חלקיו.
רוב החששות היו מתוך תחושה שאפפה את החלק הראשון של משהו שמנסה להיות גדול מהחיים ולעיתים מועד בדרך, משהו שמרגיש נסחב וכבד על הצופה אבל עם תחושה שהיית עד למשהו שהוא אכן אחר, חדש וגדול מהחיים – כמו האלמנט שמלווה ומניע את כל המחזה – והיא מחלת האיידס.
המחזה מתרחש בסוף שנות השמונים של המאה שחלפה - שנים בהן האיידס היתה מחלה ללא מזור, מחלה שהטילה אימה, סטיגמה וריחוק לא רק מהחולים, אלא הטילה את צילה על קהילה שלמה.
צילום: כפיר בולוטין
במחזה, מחלת האיידס - היא מראה המשקפת את המורכבות של מערכות היחסים המוצגות בו ומאירה על הדמויות המרכיבות את המחזה. היא אותו אלמנט עליון שאין עליו שליטה, והיא זו שמכריחה את הדמויות להתעמת עם המציאות ועם המורכבויות של החיים, היא זו שמצריכה אותם להשיל את עורם ולברוא את עצמם מחדש, להתכחש לעיתים למה שהיה נוח ומוכר, ולהתבונן פנימה אל האמת הקשה והאפלה.
המחזה "מלאכים באמריקה" הוא פנטזיה טרגית קומית העוקבת אחר דמויות בניו יורק של סוף שנות השמונים - שנים בהן הגיעה מגיפת האיידס לשיאה.
המחזה עובר בין הסיפורים האישיים של הדמויות ובין הנושאים שמשתלבים בחייהם: המגיפה, החברה, הפוליטיקה והאמונה.
במרכז המחזה שני זוגות - פריור ולואיס וג`ו והרפר.
פריור, שחלה במחלת האיידס ננטש בעקבות המחלה ע"י בן זוגו - לואיס. לואיס (היהודי) - מתאהב בג`ו, עורך הדין המורמוני שנשוי להרפר, המעורערת בנפשה וחיה בעולם של דמיונות ובריחה מתמדת מהמציאות.
מערכת היחסים בין ג`ו ללואיס גורמת לו לנטוש את אישתו ואת כל היסודות המורמונים עליו גדל. התאהבותו של לואיס בג`ו גורמת לו לנטוש את אהבת חייו, פריור, בזמן הקשה ביותר ולשבור קודים חברתיים בקהילה.
צילום: כפיר בולוטין
המחזה נע בין מציאות לפנטזיה, בין מלחמה בלתי פוסקת להישאר שפוי אל מול החיים והמוסכמות, ובין האמיתות של החיים ואמת אישית, בין הלוחות הטקטוניים של החיים ושל הפוליטיקה – ובין קומוניזם לקפיטליזם.
חיים אישיים מתערבבים באירועים הפוליטיים שמתרחשים במקביל, כשלכל אורך המחזה מופיעה מלאכית המבקשת מהאנושות להפסיק לזוז ולהפסיק להתקדם, כדי שאלוהים ישוב אליה ואל חבריה המלאכים.
לאורך המחזה דמויות משנה מאירות על הדמויות הראשיות: בליז, האקס של פריור, הרחום והטוב שסועד את החולים הקשים ונשאר נאמן לחברו.
רוי, המניפולטיבי שדמותו כידוע מבוססת על המשפטן הרפובליקני האמיתי שבחייו ובמותו הסתיר את נטיותיו המיניות. הוא חי בשקר לגבי מצבו הבריאותי וחושב שכסף יקנה לו מעמד וחיים.
אמא של ג`ו שתומכת בהארפר ועושה כל שביכולתה להשיב את הסדר לקנו ואת ג`ו חזרה הביתה ולצדם, המלאכית שמלווה ומובילה את פריור אל ההבנה שהוא רוצה להמשיך לחיות.
המחזה נקרא ע"י קושניר "מלאכים באמריקה: פנטזיה הומוסקסואלית על נושאים לאומיים", ולמרות שאי אפשר להתכחש לעובדה כי המחזה מעלה על נס ולקדמת הבמה את נושא ההומוסקסואליות, התחושה היא שעדיין מדובר במערכות יחסים בין אנשים ולאו דווקא בין גבר לגבר.
צילום: כפיר בולוטין
ככל שחלק א` של המחזה גדול ופומפוזי - תזמורת גדולה על קומה שלמה על הבמה, כדור נוצץ שיורד מהתקרה והרבה מהכל, כך הגאולה מגיעה בחלקו השני של המחזה - המוצג באולם הקטן של תאטרון הקאמרי. לא בכדי, ההצגות הכי טובות שצפיתי בקאמרי הוצגו שם ("רינגו", "לילה בפריז") החלל האינטימי כמו מחבק את הבמה ואת השחקנים ויוצר תחושה בלתי אמצעית בין הקהל למתרחש על הבמה.
יוצרי ההצגה ניצלו עד תום את החלל - המחזה עובר מבית חולים, לדירה כזו או אחרת של הדמויות, בין החוץ לפנים – והכל תפור בצורה מושלמת, ממש הוט קוטור של תפאורה ובימוי.
הדמויות יוצאות ונכנסות מכל פינה בחלל של האולם, בין אם מהמדרגות, ובין אם מפתחים בתקרה או בקיר של הבמה. בכל פינה שזורים סולמות, התקרה מאובזרת בתאורת לדים, וגולת הכותרת - הגשם שניגר על הבמה בלייב וחודר לעצמות ומדגיש את הלך הרוח של הדמויות.
אי אפשר לברוח מהסיטואציה, קשה שלא להיכנס לתוך הקרביים של הדמויות שפושטות את עורם ומתפשטות אל מול הקהל – תרתי משמע.
צילום: כפיר בולוטין
תזמורת המהפכה - היא חלק אינטגרלי מההצגה, והיא שחקן לכל דבר ועניין. המוזיקה עצמה מתחברת בצורה סימביוזית עם מהלך המחזה, הדיסטורשיין של כלי המיתר - חוצב את הנשמה והיכולת הוירטואוזית של הנגנים מופלאה.
כמעין בסיס לכל המוזיקה מלווה את ההצגה סאונד חסר מנוחה של תזוזת אבנים - שממחיש את תנועתם הבלתי פוסקת של הלוחות הטקטוניים של כדור הארץ ושל ההתקדמות הבלתי נמנעת של הדמויות.
קאסט השחקנים - פשוט מופלא. אין דרך אחרת לתאר אותו. בולטים בהם: אלעד אטרקצ`י- לא פחות ממבריק בתפקיד פריור. את הטיימינג שלו במעבר בין הטרגי לקומי - צריך ללמד. הוא מביא את עצמו בכל מאודו בכל רמ"ח איבריו ויכולותיו – וזו ההצגה שהכי יודעת לנצל את ארסנל הכשרון שיש לו, והוא מצידו מביא את עצמו בצורה הכי פחות סטריאוטיפית ומכניס לדמות של פריור את העומק המתבקש מתפקיד גדול שכזה.
נדב נייטס, שובה את הלב ואת העין בדמות ג`ו המתייסר והמתחבט – זה שנע בין לוחות טקטוניים של המסורת המורמונים ואשתו לבין העולם החדש שאליו חשף אותו לואיס.
צילום: כפיר בולוטין
עירית קפלן, מרהיבה בדמות האמא של ג`ו. מלאה בחמלה וממלאה את כל מי שהיא נוגעת בו בתקווה. מיה לנדסמן, היא פשוט הברקה של קאסטינג. אני לא יכולה לתאר מישהי אחרת שיכלה לגלם את דמותה של המלאכית החצי מגושמת שכל כך רוצה להחזיר אליה את אלוהים.
ניכר שההצגה הזו היא פנטזיה שהתגשמה של כל היוצרים שלה ושל כל מי שנטל בה חלק – כמו גם התגשמות החלום של הקהל – לראות מאסטרפיס בהתגלמותו. אירוע רב תחומי, רב חושי , ספקטקל תיאטרלי ברמה הגבוהה ביותר בכל מדד.
בסוף החלק הראשון - המלאכית נכנסת דרך תקרת חדרו של פריור ואומרת שהוא נביא, וש"העבודה הגדולה" החלה. סוף המחזה מסתיים בהחלטה של פריור להמשיך בחיים ולהיאבק על החיים וזכויותיהם של ההומוסקסואליים.
קשה שלא לקשר את המסרים של ההצגה למה שמתרחש בשנים האחרונות בארץ ובשנה האחרונות בעיקר. התהליך הבלתי מסתיים הזה של הרס ובנייה ימשיך ומתוך המקומות הנמוכים הללו מתרחשת הבנייה מחדש.
