דוד וקסלר עידן האדם אנדרופוקן. צילום: אלעד שריג
זוכרים את הגי`נגל המפורסם של חברת הצבעים טמבור שהתנגן לו אי שם בשנות השמונים בטלויזיה - "תראה מה שצבע, צבע יכול לעשות". ובכן, במרכזה של הפרסומת ההיא ניצב כזכור הרעיון כי צבע משפיע על מצב הרוח באמצעות אסוציאציות שונות.
כל צבע מתברר מעורר תגובה מיוחדת במוח האנושי, ולצבעים בכלל, יש משמעות מאוד מסוימת בחיינו, והבחירה שלנו בהם משקפת לרוב בחירה יותר עמוקה ובסיסית.
בתערוכת "צבע", המוצגת בימים אלה במוזיאון העיצוב חולון בחרו האוצרים - יובל סער וליאורה רוזין, לבחון את מקומו ומשמעותו של הצבע במרחב הישראלי.
בתוך כך הם פנו ל-35 מעצבים ומעצבות ישראלים מדיסיפלינות שונות (עיצוב מוצר, טקסטיל, תקשורת חזותית, אופנה, דיגיטל, איור ועוד), וביקשו מהם ליצור עבודות שבהן הם יפנו זרקור על הרגע שבו הם נדרשים כאמנים להחליט על הצבע מול האופן שבו הדבר בא לידי ביטוי בחומר.
מאיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב בחולון סבורה כי "צבע זו שפה, דרך לתקשר וכמו כל שפה אחרת גם לצבע יש סמליות, מוסכמות ומורכבות".
עוד מציינת דבש כי "נתקבלה ההחלטה לעסוק בצבע באופן מלא ולאפשר למעצבים להציע נקודות מבט מגוונות על הנושא".
סטודיו OPEN והפילהרמונית. צילום: אלעד שריג "כשהתחלנו לעבוד על התערוכה לפני כשנה, היה לנו חשוב לחזור לשאלות היסוד: להסתכל באובייקטים שמקיפים אותנו ולשאול — איך הדברים מקבלים את הצבע שלהם, ואיך צבע עובד בישראל?", אומרים רוזין וסער.
המשפט הזה זרק אותי אחורה בזמן אל התוכנית ההאפרה של רחוב דיזנגוף בתל אביב.
לפני כעשור השלימה עיריית תל אביב יפו בראשותו של אדריכל העיר דאז יואב דוד, תוכנית להאחדת הגוון במרחב הציבורי. במסגרת התוכנית ההיא נצבעו פחי האשפה הציבוריים, כמו גם עמודי התאורה הירוקים לאורך הרחוב וכן ספסלי הכיכר, תחנות האוטובוס, המעקות, הגדרות והעמודי השילוט, במטרה "להרגיע את שפת הרחוב, להקל על העין ביצירת אחידות בין כל חלקי העיר".
הבחירה באפור ההוא אינה מקרית, בין אם מדובר בהשפעת זרם המודרניזם ששאף להיות פונקציונלי, מינימליסטי ונטול עיטורים; או בהשפעת הברוטליזם, שהדגיש את גוני הבטון החשוף, הרי שהבחירה באפור (וגם בלבן ובשחור) משאירה את מעצבי המוצר באזור הנוחות ומונעת מהם לא פעם המון דילמות עיצוביות מורכבות, ועוד אגיע לסוגייה הזאת שוב בהמשך...
סטודיו DESGINIT #FFFFFF. צילום: אלעד שריג בהתאמה, כל גלריה בתערוכה מתמקדת בזווית שונה הקשורה לצבע.
הגלריה התחתונה, על שם ד"ר שולמית כצמן, עוסקת בקשר שבין צבע לחומר ומוצגים בה פרויקטים הבוחנים כיצד הצבע מתהווה דרך טכנולוגיות עכשוויות וחדשניות לצד מסורתיות, החל בטכניקות תעשייתיות וממוכנות כמו צביעה בריסוס, דרך נול תעשייתי, וכלה בטכניקות ידניות ועמלניות כמו קעקוע וניפוח זכוכית.
בכניסה לגלריה מוקרן הסרט התיעודי "צבע בהתהוות" של דן פרץ ואיליה מרכוס.
סרט זה מהווה פתיחה מרשימה לקראת המוצג בתערוכה. על גבי מסך וידאו עצום מוזמנים הצופים אל מאחורי הקלעים של היצירה להצצה בתהליכי עבודה, כרגע המקדים את לידתם של החפצים המוגמרים.
הסרט כאמור מציג את בעלי המלאכה והיוצרים בליווי סאונד המעצים את החוויה כממד שתכליתו לסקרן את הצופה להמשיך ולבחון את תהליכי העבודה של השניים.
יובל סער, שולמית עזר וליאורה רוזין. צילום: סוזן לויבחלל התערוכה מוצגים פרויקטים מקוריים שנוצרו בתמיכת מרכז אדמונד דה רוטשילד.
מבין העבודות לכדה במיוחד את תשומת ליבי העבודה "סולם צבעים" של שי ניפוסי.
ניפוסי, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר משתמש בסולם כאובייקט צביעה. בשעתו כשהיה עוד סטודנט הציג כזכור כעבודת גמר סט מברשות מונובלוק מתועשות להן העניק מראה עכשווי תוך המצאת שיטת ייצור חדשה המבוססת על התכה מקומית של סיבי שערות הפלסטיים בתבנית והפיכתן לידית אינטגרלית.
הפעם הוא מדגים תהליך צביעה ייחודי בשם "אנודייז", בו כל גוון בכל אחד מהשלבים בסולם, מתקבל בעקבות משך הזמן השונה שבו שהה באמבטיית הכימיקלים לצביעה.
גם העבודה "שבשבות" של ד"ר טל מור סיני, מעצב תעשייתי בעל סטודיו עצמאי, ומרצה בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, הצליחה למגנט אותי הודות לטכנולוגיה של התזת הצבע במסגרתה השבשבת שנעה בעזרת כוחה של הרוח, מופעלת על ידי משב הריסוס בזמן הצביעה.
הגלריה העליונה בוחנת את הקשר בין צבע לצבעוניות ומוצגות בה עבודות הממחישות כיצד סביבה וחוויה נוצרות באמצעות צבעים.
הפרויקטים המופיעים בה דנים בזהות אישית, במקומית ובישראלית וכן בלאומית, כולן משתמשות בצבע כחומר, לעיתים מתוך רציונל ולעיתים מתוך אינטואיציה ומאתגרים של תפיסות צבע.
נורית קוניאק וטל בלטוך. צילום: אלעד שריג לצד המיצבים המיוחדים, מוצג מיצב הוידיאו, "אנחנו בצבע", של נורית קוניאק וטל בלטוק במרכזו חמישה מסכים, המוקרנים בו זמנית ומכילים זיכרונות, רגעים ומצבים בתודעה הישראלית, דרך הפריזמה הייחודית של חמישה צבעים: כחול, ירוק , צהוב, אדום, וזהב.
התוצאה - מרגשת ומשלבת רגעים מהזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל, דרך מפתח של צבעים וסימנים מהתרבות המקומית.
מיצב מסקרן נוסף, "יש את זה בצבעוני?" של מעצבת האופנה שחר אבנט.
בעבודתה בוחנת אבנט את יחסינו עם הצבע. היא תוהה מדוע הבגדים שאנו בוחרים לבסוף הם בדר"כ בצבעים שמרניים. למעשה, מדובר בשאלה מהותית מאד המבקשת לברר - איך בעולם מלא גוונים הפכה המציאות המונוכרמטית (אם כי המילה "מונוכרומטי" מתייחסת לכל סקאלת גוונים של צבע כלשהו, גם סגול או כחול, ועל ולכן חשוב להדגיש כי מדובר הפעם במונוכרומטיות אפורה) לשלטת.
איך ומתי בדיוק נעלמו הצבעים מחיינו, מדוע הסמארטפונים שאנחנו בוחרים בהם, הבגדים שאנחנו לובשים, הרחובות מסביב (זוכרים את הכיבוש האפור של רחוב דיזנגוף), הבתים מבפנים ואפילו כלי האוכל שלנו רובם ככולם לבנים, שחורים או אפורים.
את התשובה לכך לא קיבלנו, אולם בחדר ההלבשה שהציבה אבנט ובמרכזו שמלות בסגנון האופייני לה, היא מזמינה את הצופים להתבונן מאחוריהם במראה גדולה ולמתוח, ולו לרגע, את הגבולות האישיים בכל הנוגע לצבעוניות הבגדים בארון הפרטי.
מיכל לוריא - צבע מאכל. צילום: אלעד שריג ״כשזה מגיע לעיצוב הבית או לבוש, אנחנו כישראלים לרוב די שמרנים מבחינה צבעונית", מציינים רוזין וסער. "בדרך כלל אנחנו חסרי תעוזה ומעדיפים צבעים רגועים ובטוחים של אפורים ולבנים ושחורים, כשרק האדום של הסודהסטרים במטבח מספק איזו נגיעת צבע", הם אומרים.
המסדרון ההיקפי במוזיאון דן בקשר שבין צבע לתרבות ומתחקים בו אחר טרנדים צבעוניים והסיבות ההיסטוריות התרבותיות לבחירה בצבע ולייצוג רעיון, למשל מה משותף לצבעי המושבים בתחבורה הציבורית ברחבי העולם? מה מייצגים צבעי דגל ישראל? מדוע הכומתה של חטיבת גבעתי סגולה? ולמה הצבע הצהוב מייצג את המאבק לשחרור החטופים?
במעבדת הייצור המוקדשת לילדים נבחנים הקשרים בין צבע לעולם החי והצומח בפרויקט איור משובב נפש של המאייר נדב מצ`טה בו ילדים ומבוגרים כאחד מוזמנים להתנסות ולהשתתף בצביעה, בפירוק והרכבה של הצבע בעולם החי, על גבי קירות הזכוכית של המעבדה, תוך ניסיון לאתר את צמד האוצרים שמככבים אף הם כחלק מהאיור.
השורה התחתונה מעניינת, אף שכולנו מתבוננים באותם המוצגים ובאותם הצבעים, ואף שנדמה שכולנו רואים אותם בצורה דומה, למרות שאי אפשר להוכיח זאת, הרי שתערוכת הצבע מוכיחה שאפילו אם שני צופים נחשבים לבעלי ראייה נורמלית לגמרי, אין כמעט שום סיכוי שהם באמת רואים את אותם הצבעים, בקיצור, חשבו על זה בפעם הבאה שנדמה לכם שאתם מבינים איך מישהו אחר רואה את העולם...
התערוכה תוצג עד ה-31 בדצמבר 2024
