צילום: יעל אילן, פייסבוק תיאטרון החאן"את חיה לך בתוך ביבר זכוכית, רואה את החיים דרך השתקפות שלה…" (יניב אדלמן).
תיאטרון החאן העלה לאחרונה את "ביבר הזכוכית" של טנסי ויליאמס, מחזה שנחשב לאחת הקלאסיקות של התיאטרון.
המחזה שנאמר עליו כי הוא סוג של אוטוביוגרפיה של וויליאמס מגולל את סיפורה של משפחת וינגפילד – משפחה מהמעמד הבינוני הנמוך בתקופת השפל הכלכלי בארה"ב.
אדווינה (עירית פשטן), אם המשפחה שבעלה נטש אותה לטובת "החיים הטובים" בארצות רחוקות, והותיר אותה לגדל לבדה את שני ילדיהם - מנסה להחזיק את הראש מעל המים ולפרנס את המשפחה, בעודה מפנטזת על החיים שהיו יכולים להיות לה - אילו רק היתה נענית לחיזוריהם של אחד מעשרות המחזרים שהיו לה כשהיתה צעירה ואטרקטיבית.
תום (איתי שור), האח הבכור, עם כשרון כתיבה וחלומות על יצירה, סוחב בתוכו את הגנים של אביו - וחולם על מרחקים ויצירה. הוא כבול בשלשלאות כבוד המשפחה ואהבתו הגדולה לאחותו לורה ומעביר את ימיו בעבודה אפורה במחסן נעליים.
צילום: יעל אילן, פייסבוק תיאטרון החאןלורה (אנה פוגשט), הבת הצעירה והמופנמת סובלת ממום ברגל ונפש שבירה, נתון שמגביל את יכולתה לאינטרקציה כלשהי עם העולם החיצון ומציאת עבודה.
היא חיה בעולם משל עצמה - עולם של ביבר הזכוכית, בו דמויות קטנות של בעלי חיים מזכוכית מקבלות חיים ומשמעויות, וההשתקפויות שלהן מסמלות את החיים שלה עצמה – תמיד דרך איזה מסך חצי שקוף, נראית אך בלתי נראית בו זמנית.
תום, מוביל ומספר את סיפור המשפחה ומציג את חוסר האונים בו היא שרויה – משפחה שמטרתה כמו המעמד שלה – לשרוד.
צילום: יעל אילן, פייסבוק תיאטרון החאןהמתחים בין תום ולורה לאימם - על עתידם מקבלת תפנית כאשר תום מזמין את ג`ים (אליל נעוריה של לורה) לארוחת ערב במטרה להכיר לו אותה ובכך לשחרר את עצמו מהאחריות על המשפחה ואת לורה מהתלות שלה באימה.
התוצאה שוברת ומנתצת - בדיוק כמו חד הקרן שנשבר בעת הגילוי של לורה כי ג`ים בכלל מאורס.
ההפקה הנוכחית בבימויו של אריאל נ. וולף, בשיתוף המעבד עידו ריקלין, נותנת דרור לעולם הפנימי של הדמויות, עולם שגם כך מקבל דגש ומוביל את הסיפור, אבל בהפקה הזו – הסובייקטיביות של נושא הזיכרון מועלית על נס.
בצד הבמה מונח לו דגם מוקטן של הבמה המצולם ומוקרן אל מול מה שקורה על הבמה הגדולה – סוג של מיקרוקוסמוס.
לאורך כל ההצגה מלווה את תום, שכאמור מספר את הסיפור, צלם (גל זק) המתעד את כל ההתרחשויות, כמעיין סרט דוקו שמצלם תום על המשפחה שלו, וכך למעשה ההצגה כולה מובאת דרך הזיכרון הסובייקטיבי של תום.
במהלך ההצגה נכנס הצלם ויוצא מהבית, הוא נמצא בכל התרחשות – גם כזו שחבויה מהצופה ומתרחשת בין כותלי הדירה.
השימוש בתיעוד – מסייע לצופה להישאב לעולם הפנימי של הדמויות, לרחשים הפנימיים, למאוויים הכמוסים שלהם.
לעיתים ההתרחשויות על הבמה כל כך מוקצנות ואלימות - כמו העימות בין תום לאדווינה - שהוא רוכן ועוגב מעליה בצורה חייתית - סצינה מאד קיצונית לחיים האמיתיים – ובכך מדמה את מה שתום באמת היה רוצה לעשות, אולם ככל הנראה שבמציאות העימות ביניהם היה מתרחש פנים אל פנים ולא כזה חד צדדי ואלים.
לורה מוצגת בהצגה ללא מום ניכר לעין כמו במחזה המקורי, נתון שמעמת את הצופה בניסיון לנסות להבין מה לא בסדר בה, מהו הפגם שמונע ממנה ליצור אינטרקציה חברתית, ומה מונע ממנה להתקדם בחיים ולצאת מבית המשפחה. תום שהאוריינטציה הההומוסקסואליות שלו היתה מרומזת במחזה המקורי מודגשת פה.
הקולמינציה של המחזה מתרחשת כשלורה משתחררת בריקוד סוחף וחסר רסן עם ג`ים לאחר שהציגה בפניו את חד הקרן - בעל החיים האהוב עליה מבין כל האוסף שלה.
במהלך הריקוד ג`ים שובר את הקרן שלו ומגלה לה כי הוא למעשה מאורס וכך באותו רגע שבירה - הוא ריסק אותה וביטל את הייחודיות שלה – כששבר לה את הקרן והפך את חיי הדימיון למציאות כואבת.
צילום: יעל אילן, פייסבוק תיאטרון החאןהצד החזותי של ההצגה חזק מאד ומאפיל על השחקנים, לא פעם זה הרגיש שהמדיום מקשה על השחקנים לצאת בכל יכולתם. בנוסף, גם המוזיקה היתה חזקה וצורמת, ולעיתים היו קטעי סאונד שהעיבו על חווית הצפייה.
איתי שור, שמגלם כאמור את תום - בתפקיד מורכב ותובעני שנע בין הסיפור ובין התיעוד. עירית פשטן, מאד משכנעת בתפקיד אדווינה ואנה פוגטש, מציגה לורה אחרת - אי היציבות שלה בהפקה הזו היא יותר פנימית ועוברת בעיקר בקלוז אפים חזקים על פניה הדרמטיות.
גל זק, סוחף ומאד משכנע בתור ג`ים. לאורך ההצגה הוא מביא עימו משב רוח אופטימי, חי בעבר כמלך השכבה בתיכון ומגלם כאמור גם את תפקיד המתעד.
אני ממליצה לכם להאזין ביוטיוב לשירו של יניב אדלמן - בשירו על המחזה ביבר הזכוכית "אבל את מעולם לא דיברת".
״את חיה לך בתוך ביבר זכוכית, רואה את החיים דרך השתקפות שלה. בשבילך כל האנשים הם דמויות זכוכית וכולם הם כלי משחק בתוך ידך, את חומקת לך מתוך המציאות, פוחדת להאמין בעצמך - בשבילך השתיקה היא המילה הכי פשוטה להסביר את עצמך...".
צילום: פייסבוק תיאטרון החאןזה סיפור על החיים שמביטים רק אחורה - אל ימי העבר. חיים שלא מצליחים להתמודד עם המציאות, חיים שלא מצליחים להשיג את החלומות וחיים של מציאות מנותצת שאין דרך לאחות אותה. ככזה, הסיפור הזה הוא בבחינת ריאליזם עוצמתי וקריאטיבי כאחד.
ועוד משהו קטן, מאד אהבתי את עיצוב המודעה של ההצגה - כמעיין סרט אימה - מאד נאמן להתרחשות על הבמה. יצוינו לשבח גם העיצוב הכללי שיצרה נגה פתר גל, התלבושות המדויקות שעיצבה הילה נבט, המוזיקה של איתמר גרוס, התאורה של רוני כהן, ועיצוב הווידיאו שיצרו נמרוד צין ויונתן שחוח.
"ביבר הזכוכית". תיאטרון החאן
