צילום: יוסי צבקר
האופרה הישראלית מעלה בימים אלה את ה״היי לייט״ של העונה המרגשת והמסעירה שלהם - האופרה "ריגולטו" - אחת מהאופרות האהובות, המצוטטות והמבוצעות ביותר, הנחשבת לאחת מהאופרות ב"טרילוגיה הפופולרית" של ורדי, בבימוי של רגינה אלכסנדרובסקיה , על פי בימוי מקורי של מיגל דל ארקו.
אין ספק - ריגולטו היא אופרה ששזורה באריות מופלאות ומוכרות גם בקרב קהל שאינו חובב או צורך את הז׳אנר, שבראשן כמובן האריה המפורסמת - La Donna e mobile, אך היא יותר ממכונת להיטים – היא כתובה טוב, היא דרמטית וסוחפת ומייצגת את הגאוניות של ורדי בהעברת התחושות הפנימיות של אדם והסערה הפנימית שבו.
הקוורטט במערכה השלישית של האופרה הוא לא פחות ממושלם ואין מי שלא נשבה אחר קסמו.
עלילת האופרה נעה בין שני עולמות, עולם הגברים – מועדון סגור של המעמד הגבוה שנשים הן בבחינת שעשוע וקישוט שניתן לעשות בו כפי שנפשך תחפוץ, לבין עולם של תום ותמימות, כאשר מי שמהווה נקודת החיבור בין שניהם הוא ריגולטו (יונוץ פאסקו) - ליצן החצר של המעמד הגבוה - איש שהוא זנב לאריות - שמקבל כח רב לגחך על אחרים בעוד כולם למעשה מגחכים עליו - על מעמדו הנמוך ועל חזותו המעוותת.
צילום: יוסי צבקרמה שאותה חבורת גברים מהמעמד הגבוה אינה יודעת הוא שריגולטו שומר סוד - בתו ג׳ילדה - אותה הוא מסתיר כדי שלא יפגעו בתומתה.
כמו בכל אופרה טובה הסוד כמובן מתגלה - הברון (אורסטה קוזימו) שהוא הבוס של ריגולטו מחזר אחרי ג׳ילדה והיא מתאהבת בו מעל הראש. הדרך אל הסוף הטרגי דרמטית ומלאת סערות ושזורה בקטעים מוזיקליים אייקונים ואף גאוניים.
זאת אופרה שמדברת על תשוקה, על ניצול המעמד ובעיקר על זלזול בנשים ובערכן: הברון הוא מחזר סדרתי, שמטרתו בחיים לכבוש עוד ועוד נשים ואותן הנשים - נשבות בקסמו וחיזוריו ונופלות ברשת.
ההפקה של האופרה הישראלית מתבססת על בימוי של מיגל של מרקו לבית האופרה של מדריד - הגברים במועדון החברים הסגור מוצגים בהפקה עם מסיכות ארנבים - מה שמרמז על מועדון סגור ידוע אחר שגם הוא כידוע מנצל ומבזה נשים.
הברון לבוש לבן צבע שמדגיש ומבליט אותו מכל החברים במועדון ומהווה אנטי תזה לפנימיות שלו. התמונות שבהן מוצג המעמד העליון, מזכירות סצנות מסרטים של שנות העשרים - חליפות אחידות ומחויטות ובין לבין שזורות הנשים כקישוט - לבושות בשמלות זהב ונצנצים.
לעומתן התמונות שבהן מוצגת ג׳ילדה - הן כמעין בועה אורגנית בתוך אפילה גמורה – המדמה יער.
הבמה כולה שחורה וקודרת ובתוכה נקודה אחת של ירוק וחיים - משהו זך וטהור - משהו שעדיין כוחות החושך לא הגיעו אליו ולא נגעו בו. הבועה מסמלת את העטיפה של ריגולטו את בתו ואת הרצון לשמר ולשמור עליה מפני העולם המנוכר והקר.
צילום: יוסי צבקרההפקה בכללותה מרשימה. הסצנות חזקות וסוחפות מבחינה חזותית - אך לעומת הצד החזותי - הצד המוזיקלי והמשחקי - מחוויר.
האופרות בעיקר בשני העשורים האחרונים הן מדיום סוער ומרתק, והפקות האופרה הפכו להיות מפתיעות הן בפרשנות והן בדרישות הבימוי והמשחק מהזמרים.
כך גם בהפקות של האופרה הישראלית - הזמרים כבר לא עומדים כמו "עציץ" ושרים את האריה שלהם - הם נדרשים לשיר בעודם שוחים במים כמו ב״רוסלקה״ ולהפגין כישורי משחק בשילוב וידאו ארט ברמה גבוהה כמו באורפיאו ואאורידצ׳ה.
ההפקה של ריגולטו - לקחה אותי שנים רבות אחורה - המשחק היה בסיסי, והיתה תחושה של ביצוע קונצרטנטי של האופרה.
העולם הפנימי של הדמויות באופרה - לא עובר במשחק של הזמרים, התנועה מאד טכנית, לא אורגנית ובשילוב עם עיצוב במה שמאד מקשה על תנועה - הכל הרגיש גמלוני ומסורבל.
לדוגמה כשג׳ילדה שומעת את הברון שר את la Donna e mobile - "הנשים הן הפכפכות", ונוכחת להבין כי הברון לא בוחל בשום אמצעי בכדי לכבוש עוד אישה ולמעשה לא באמת אוהב אותה - זהו זעזוע קשה מבחינת הדמות ומנגד המשחק היה סטואי וקפוא שלא הביע שום רגש החוצה.
צילום: יוסי צבקרישנה תחושה שלא הלכו עד הסוף בהפקה - הכל מרגיש מסורס ומאופק - וההפקה הוציאה הרבה אלמנטים ארוטיים ושנויים במחלוקת שמופיעים בהפקה המקורית של מיגל דל ארקו ומבחינה מוזיקלית היתה תחושה כללית של חוסר אחידות וחולשה כללית.
לוסיאן פטראן בתור ריגולטו הרשים מבחינת קולית וניסה ככל שהוא יכול מבחינה משחקית - משום מה הגיבנת נעלמה בהפקה הזו וכך משהו בגיחוך הטבעי של הדמות - נלקח ממנה.
ורוניקה ברוק בתור ג׳ילדה הנעימה עם גוון יפה וצלול, אך כשלה בהצגת המורכבות של דמותה של ג׳ילדה שהולכת נגד אביה ומוכנה למות למען מי שבגד בה.
קוזימו הרשים מאד בפיזיות שלו ובנוכחות הבימתית - אך לא הצליח לשכנע כברון רודף הנשים ואוהב החיים - הוא היה מאד חלש אל מול התזמורת ולא הצליח להתעלות אל מול הטנורים הגדולים והרבים שביצעו את התפקיד האייקוני הזה.
ההפקה של ריגולטו מוכיחה כי גם מכונת להיטים כמו ריגולטו חייבת בסיס מוזיקלי וביצועי חזק שמגובה בויז׳ן חזותי שלא מתבייש ללכת עד הסוף בכדי שתרגש ותסחוף את הקהל.
"ריגולטו", מאת ג`וזפה ורדי. סולנים: מקהלת האופרה הישראלית; התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.
מנצח: מתאו בלטראמי. במאי מקורי: מיגל דל ארקו. במאית: רגינה אלכסנדרובסקיה.