יח"צ. צילום: יוסי צבקר
תיאור התפוררותה של המשפחה המזרחית עומד במספר יצירות קולנועיות. די להזכיר את "לֶילָסֶדֶה" (שמי זרחין, 1995), ו"שבעה" (שלומי ורונית אלקבץ, 2008), סרטים מכוננים בתרבות הישראלית, המתארים בקעים, ריבים וסודות המאיימים למוטט את יסודות המשפחה. אותה משפחה שבחברה הישראלית נחשבת לערך עליון מקודש.
20 שנים לאחר שעלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי, מחזיר התיאטרון הארצי מיסודו של סמי לוי את המחזה "הצמה של אבא" שכתבו אמנון לוי ורמי דנון המעמיד במרכזו משפחה מזרחית שכזו, אל הבמות ומוכיח עד כמה הוא איכותי ורלוונטי לימינו אנו.
עזרא ספיר, לשעבר ספדייה, גוסס ממחלה חשוכת מרפא, ליד מיטתו מתאספים בנות ובני המשפחה, למעט בנו הצעיר שמורד בו, ובוחר לפנות לפסיכולוג במטרה לעשות סדר פנימי בנפשו, העייפה מגודל הציפיות כלפיו.
יח"צ. צילום: יוסי צבקרהמשפחה כמוסד סוציו-תרבותי, תא חברתי הטעון במשמעות דתית בייחוד בתרבות היהודית ישראלית, אמון על שמירת היציבות והמשכיות החברה, וממלא פונקציה חשובה של העברת ערכים, חינוך הילדים ושמירה על הסדר החברתי.
המשפחה המגולמת בהצגה הנפלאה הזו, היא משפחה חילונית, מזרחית, ליברלית באופן יחסי המגלמת את פער הדורות וכיצד הוא מאיים להחריבה.
אב המשפחה מצפה שבנו ישא מקצוע מכובד ואינו מוכן לקבל את העובדה שבנו בחר אחרת.
איציק כהן שמגלם את אב המשפחה (קאסט השחקנים/ות מתחלף מדי פעם), מייצג אב פטריארכלי (בכך גם נופל לסטריאוטיפ האוריינטליסטי על אבהות מזרחית), שמרבה לכעוס ולגעור, ומחייב באופן עקיף את ילדיו ואשתו להערים עליו בשלל דרכים.
יח"צ. צילום: יוסי צבקרהמחזה שכאמור עוסק בעימותים משפחתיים ובהתמודדות עם סודות, מפגיש את הקהל עם כאבים אישיים. מי לא גדל בבית שיש בו ריבים, שהמשפחה המזרחית שלו או שלה לא ניסתה "להיות כמו כולם".
גדולתו של המחזה היא גם בדיאלוג אותו מנהל הבן אמיר (דוד שאול המוכשר), עם הפסיכולוג שלו שבאופן סימבולי המתאר את התת מודע שלו.
ההתעקשות שלו להיות מי שהוא, מעוררת השראה אך גם חמלה. הוא חוזר הביתה לסגור מעגל, לחשוף את הסודות והשקרים, ולהתעמת עם בני ובנות המשפחה.
את המחזה כתבו כאמור אמנון לוי, עיתונאי מגיש ומחזאי, ורמי דנון ז"ל, שחקן, מחזאי ובמאי, שני יוצרים מזרחים, כשהראשון אף הוביל בשנת 2013, סדרה דוקומנטרית בערוץ 10 "השד העדתי", בה סיפר בגילוי לב על הבית המזרחי בו גדל, כבן לעולה מסוריה, ועל הקושי להיות מזרחי המתויג כמעט תמיד באופן סטריאוטיפי.
יח"צ. צילום: יוסי צבקרהסדרה שעוררה דיון ציבורי נוקב על הפער העדתי בישראל, היתה מהסדרות הראשונות שעסקו בנושא זה, וביצירה זו לוי היא למעשה פרולוג לאותו קו של תיאור כן ואמיץ בנושא שנחשב כמעט טאבו.
אף שהמחזה רווי בסטריאוטיפים ובקלישאות שהתיאטרון הישראלי טחן במשך עשרות שנים אני ממליצה בחום לצפות בו מכמה סיבות, ראשית: נדמה כי כל החוטים שטוו לוי ודנון בעבר נקשרים פה לכדי הצגה נפלאה, שמחד שוברת לב אך גם בונה אותו, ובעיקר מציירת אמון שמשפחה לעולם תשאר מאוחדת.
שנית: המזרחי של השניים חרף הייצוג הסטריאוטיפי משהו אינו המזרחי הנושן של סלאח שבתי וקזבלן, אותו גבר גאוותן שמחפה על מעמדו הסוציו-אקונומי באמצעות פאסון מצ`ואיסטי, אלא גבר בורגני ממעמד הביניים עם מוטיבים לליבראליות (יש שיאמרו השתכנזות) אך גם עם זיקה שמרנית ורצון אמיתי לשמור על המסורת, וזה כשלעצמו מבע מיטבי יותר.
יח"צ. צילום: יוסי צבקר
וושלישית: בניגוד להמון סרטים ומחזות שנוהגים לתאר את המזרחי האנדרדוג שמבקש "לסגור חשבון" עם הממסד האשכנזי היהיר, הרי שפה המסרים מובעים באופן קליל אך נוקב תוך מבט עמוק ורציני יותר דווקא על הגרעין המשפחתי של החברה הישראלית התובענית.
הקאסט עשיר: איציק כהן, שאמון גם על הבימוי, כשלצידו משחקת בתפקיד בימתי ראשון בתו דניאל כהן! אלמה דישי, דוד שאול, אוולין הגואל, פזית ירון מינקובסקי, ארז רגב, נדיר אלדד ואסף פרי.
בשורה התחתונה מדובר במחזה נהדר שמומלץ לכל משפחות ישראל, אשכזנזיות וספרדיות כאחת.
