סוף עידן התמימות

 

יש לי חלום ישן-נושן, כמספר שנותיה של בתי, שבו נזכרתי, עת שלשלתי את פתק ההצבעה שלי לרשות המקומית: שאולי יבוא היום ובעירייה יחליטו לחלק, כפירגון להורים, מדליה קטנה מדי ערב. אני הרי חיה בסרט.

 

אנחנו, שמדי יום נדרשים לסוגיות שונות ומשונות, ללקוניות ביום ולסיפורים ארוכים על היום שהיה, רגע לפני השינה; שאמורים להכיל, להקשיב, להימנע משיפוטיות ולתמוך ללא תנאי.

 

כך גם הסרט "חלום של רובוט" המגלם אהבה של שני חברים, הרבה נוסטלגיה וערגה לימים יפים מאלה. אולי לחודש ספטמבר הקודם, לפני המלחמה, שמוזכר כאחד השירים המרכזיים בסרט, מאת Earth, Wind & Fire.

 

אם להמשיך את הנרטיב ההורי, אחד התחומים שכולנו לוקים בו הוא בהשאת עצות, גם מבלי שהתבקשנו, ובחשיבה שהיא לרוב מוסללת, "בתוך הקופסה".

 

יח"צ. צילום: Arcadia Motion Pictures / Lokiz Films / Noodles Production / Les Films du Worso

 

כאן טמון חוזקו של הסרט, שמביא נקודת מבט שונה, בבחינת "אותו מקרר, וגישה כל כך שונה". תובנת הסיום היא בבחינת אחת הטוויסטים המרכזיים בעלילה, ומגלמת חשיבה אחרת ויצירתית, כזו שמכבדת את האחר ובוחרת בו, במקום להתמקד בעצמנו.

אודה ולא אבוש. הזלתי דמעות ויצאתי עם עלילת הסרט הביתה, כשאני ממשיכה להעמיק בו גם מחוץ לאולם הסינמטק (שבו היו פופים מפנקים לילדים וכיסאות קשים ולא נוחים להורים, עוד קול לטובת המדליה).

 

 

 

העלילה הססגונית והמאוירת מציירת עולם של בעלי חיים, כאלגוריה לבני האדם, בניו יורק של שנות השמונים. משחקי מחשב לואו טקיים, ווקמן, טלויזיות מרובעות, ארוחות טלוויזיה דביקות ומוזיקת פופ קצבית הופכים את הסרט למזמין עבור ההורים והילדים כאחד.

 

הקול היחיד בסרט הוא קול המוזיקה, ואין בו דיאלוגים או דיבורים. תוסיפו לעובדה הזו את אורכו הרגיל (103 דקות) וקיבלתם תוצר שאולי לא מתאים לילדים קטנים, או למתמודדים עם בעיות ריכוז.

 

במרכז העלילה, כלב בודד שמתפתה לפרסומת ורוכש לו חבר בדמות רובוט חביב. הם הופכים לחברים טובים, וביומו האחרון של הקיץ מחליטים לנסוע ללונג איילנד ולבלות יחדיו על החוף.

 

יח"צ. צילום: Arcadia Motion Pictures / Lokiz Films / Noodles Production / Les Films du Worso

 

אחרי תנומה ארוכה מגלה הרובוט בדרך הקשה שאולי היה עדיף לגופו המתכתי להימנע ממי הים, והוא מתקשה לזוז.

 

הכלב, שמנסה בעקשנות להרימו, ללא הצלחה, מבין את רוע הגזרה ונאלץ לחזור לביתו. הוא מתכנן להמתין לבוקר, לחזור אל החוף ולתקן את ידידו הממוחשב בעזרת קופסת הכלים שלו.

 

אבל ביום שלמחרת הוא מגלה שהחוף סגור ונעול, והוא מנסה להיכנס פנימה בדרכים שונות, עד שפעולותיו מסוכלות על ידי המשטרה. כל תחינותיו וניסיונותיו לחזור ולהציל את חברו – עולים בתוהו: החל מניסיונות חדירה ליליים ועד לניסיון לקבל אישור מיוחד ממנגנוני הבירוקרטיה, עד שהוא כמעט ומושלך לכלא.

 

עוד בשלב שבו מבין הכלב שהוא חייב לעזוב את חברו – ועיניו המאוירות מביעות כאב ותסכול כמעט מוחשיים - נדדו מחשבותיי הרחק (אבל לא מאוד) אל ימי תחילת המלחמה וההלם, ואל החטופים.

 

אלמלא ידעתי שהסרט הוא פרי יצירה ספרדי-צרפתי, ומתבסס על ספרה של שרה ורון משנת 2007 – הייתי מאמינה שהוא נכתב בהשראת המלחמה.

 

 

עד כמה רחוק ילך קרוב המשפחה בניסיון להציל את זה שנשאר מאחור. ובכמה מהמורות יתקל אדם, עד ש"יחונך" מחדש לעמוד בדרישות המערכת.

 

ענייני פוליטיקה בצד, המשך העלילה מתאר איך בצר לו, הכלב מנסה למלא את הזמן, עד לפתיחה המחודשת של החוף, מקץ שישה חודשים, ומוצא חברים חדשים.

 

הרובוט, לעומתו, שנותר כבול מבלי יכולת לזוז, נאלץ להיעזר בכוח הדמיון והמחשבות, כדי לבנות לעצמו מציאות אחרת, במקום להיכנע לגורלו.

 

סופו של הסרט, כאמור, הוא מסקנה שלגמרי אינה מתבקשת או מובנת מאליה, כשגיבור המשנה, הרובוט, בוחר באופציה החכמה והרגישה, שלא תטלטל את עולמו של חברו הטוב.

 

זוהי אינה הבחירה המתבקשת, ובעלי מוח אנושי אולי יתקשו לבצעה, בגלל הפן הרגשי. ואולי משום כך הרובוט יכול לקבלה בצורה מושכלת.

 

זו, מבחינתי, היתה הנקודה הצובטת ביותר בסרט. עבור בתי, שהזילה דמעה במהלך אחת הדרמות, היא קרתה כשנוכחה להבין שלא תמיד יגיעו לעזור לך בעת צרה...