יח"צ. הכדים של מאיה לרנר, על רקע עבודות של גיא משעלי, דולב אלרון, ג`סיקה וולש ומינדו צ`יקנאויסיוס. צילום: אלעד שריג
במאמר שפורסם אשתקד ב-Frame, כתב עת הולנדי לעיצוב, צוין כי האידיאל בתחום העיצוב הוא לשאוף לאוביקט מגדר ניטרלי.
ע"פ המאמר המדובר, יחשב אוביקט כחסר משמעות אם לא הוענקה לו מבעוד מועד משמעות מגדרית מובחנת, ומשום שאובייקטים מעצבים כך מתברר את התפיסות החברתיות שלנו, כשסטריאוטיפים מגדריים משפיעים על עיצוב, ביקשו חת כותרת המאמר - "האם עיצוב יכול להיות נטול מגדר?", להתחקות אחר התשובה לשאלה.
ג`נין רוול. צילום: אתר רשמי janinerewellכדוגמה להיתכנות העניין, הציגו ב-Frame כאבן בוחן את המותג הפיני Nooks של המעצבת - מאיירת ג׳נין רוול.
רוול, שמאסה מתברר בבתי הבובות הוורדים המיועדים ע"פ רוב לבנות, יצרה בתי עץ יפהפיים ומלאי צבע בהם חיים יחד בהרמוניה פילים בבגדי ים, יצורים חמודים שמנגנים בפסנתר, חתולים שיושבים לארוחת ערב וארנבונים שישנים במיטות.
"אני רציתי להציע לילדים פינת משחקים ניטראלית ולהימנע ככל שניתן מקלישאות ותיוגים מגדריים. צעצוע הוא דרך מצוינת להתפתחות המוח, ולכן בחרתי בצבעים עזים ומגוונים, ובדמויות שונות שיהוו לילדים מקור השראה ויאפשרו לדמיון שלהם לצאת להרפתקאות חדשות", ציינה רוול.
יח"צ. טימותי מיקינס . צילום: אלעד שריג
בתוך כך, מוצגת בימים אלו במוזיאון העיצוב בחולון התערוכה "שובר.ת שוויון GAME CHANGER", המבקשת אף היא לבחון ולמתוח את הגבולות המגדריים שאליהם הורגלנו כולנו, תוך תהייה לתפקיד העיצוב ביצירת תודעה מגדרית.
האוצרות מיה דבש, רונה זינגר ועדי המר יעקבי, החלו את תהליך האוצרות ויצירת התערוכה כבר לפני שנתיים, והעידו כי מדובר ב"אחד הפרויקטים המורכבים ביותר שלקחנו על עצמנו אי פעם".
לטענתן, העיסוק בנושא רגיש ונפיץ כמו מגדר מאתגר "בימי שלום", קל וחומר בזמן מלחמה. ואכן, החודשים האחרונים מאז טבח השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו הבהירו להן עד כמה נושא התערוכה רלוונטי מתמיד ומהי מידת חשיבותו לשיח המקומי.
יח"צ. ניב תשבי. צילום: אלעד שריג
זאת ועוד, מציינות השלוש כי אירועי החודשים האחרונים גרמו להן להבין שלא ניתן לבחון את תפקיד העיצוב ביצירת תודעה מגדרית מבלי להתייחס למצב, ולכן הן ביקשו להעניק בתערוכה יותר מקום למעצבים ישראליים, שעיצבו עבודות חדשות כביטוי לתקופה הנדונה.
"היה לנו ברור שנצטרך לעשות התאמות וחשיבה מחדש", מציינת דבש, האוצרת הראשית של המוזיאון ומפרטת: "לאמנים ולמעצבים קשה בסיטואציה כזאת - כשאנחנו עדיין בתוך הטראומה - להגיב באופן מעמיק למשהו שקורה.
הדברים דורשים סוג של הפנמה, חשיבה, התבוננות פנימה. בשלב ההלם אי אפשר לעשות כלום, ואז הגיע השלב של העצב. אפילו לא הגענו לשלב הכעס שבו הרבה פעמים מתחילים להוציא דברים החוצה. כדי לעבד טראומה כל כך גדולה נדרש זמן".
יח"צ. קרן שפילשר. צילום: אלעד שריג
עיצוב חד־דיסציפלינרי, למה ומדוע?
אחת העבודות הבולטות ששאבה השראתה נוכח המצב היא מובייל הענק הצבעוני של האמנית קרן שפילשר, המוצג בקומה העליונה של המוזיאון תחת השם "יחידה מעורבת".
זהו מיצג הבוחן את היחסים בצבא בין גברים לנשים, תוך יצירת אוטופיה של ערבוביה מגדרית שקשה לפענחה, המצביעה כי ההפרדה הזאת מלאכותית והיכולות של חיילות וחיילים שזורות זו בזו.
חלק ארי בתערוכה מבקש כאמור לבחון את העיסוק החד־דיסציפלינרי, או ליתר דיוק להציג אלמנטים עיצוביים המחוייבים להגדרות השגורות של דיסציפלינות, זאת בלמעלה מ-120 יצירות, עבודות ופרויקטים שנבחרו כדי לתווך ולהנגיש את השיח על זהות ומגדר ולהראות כיצד מגדר נוגע בכולנו.
יח"צ. שירותי הגברים. צילום: אלעד שריג
למה תמיד יש תור בשירותי הנשים?
אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות מפגש בלתי אמצעי עם סיטואציות יומיומיות שבמרכזן נושא בסיסי וצידי - לדוגמה חדרי שירותים שעוצבו כסאטירה סגנונית שעומדת בניגוד מוחלט לכללים. יוצרי המיצב: יובל סער, אסף דיי ושאול כהן עיצבו ו"הלבישו" שלושה חללים לא צפויים, שניתן להיכנס אליהם מתוך המסדרון, והם מתקיימים כאמור כסאטירה סגנונית שעומדת בניגוד מוחלט לכל הכללים הלא כתובים של מוזיאונים.
שירותים, הם אגב דוגמא מופלאה להמחשה איך חייהן נשים מלאים בחוסר נוחות, אי נעימות ומצבים מסכני חיים - כי העולם שבו הן חיות, עוצב למידותיו של גבר ממוצע ולפי צרכיו.
ב עבודה מחקרית שנעשתה בנושא משך הזמן שגברים ונשים ממתינים בתור לשירותים, עלה כי הזמן שלוקח לאישה להמתין בתור לשירותים עשוי, פעמים רבות, להתארך עד לשש דקות ויותר, כשגברים ממתינים בממוצע פחות מ-11 שניות.
הלחץ על שירותי הנשים נובע מתברר ממגוון סיבות והוא תוצאה הן של משך הזמן לו זקוקה אישה בתא השירותים ( בגלל שצריך להתארגן, מבחינת הסניטציה והאסטרטגיה של הורדת הבגדים בהשוואה לגבר שפשוט עומד ומשתין) לצד תדירות שימוש גבוהה יותר (לא רק לצורך השתנה, גם כי נשים נדרשות לא פעם להחליף תחבושת, לבדוק מה קורה, האם החל דימום, ואולי צריך משהו אחר, וגם משום שאוביקטיבית הן מתפנות יותר כי הן סובלות יותר מדלקות בדרכי השתן או משלפוחית רגיזה.
בעניין זה חשוב לציין את ההולנדית גרטה פיינינג, שהפכה בשנים האחרונות לפנים של האפליה המגדרית בכל הנוגע לשימוש בשירותים ציבוריים.
סיפורה מתחיל בקנס בגובה של 140 יורו שקיבלה משום שנתפסה מטילה את מימיה בסמטה צדדית באמסטרדם בשעת לילה מאוחרת.
פיינינג בחרה לערער על הקנס בטענה לאפליה שנובעת מהעובדה כי בעיר פעלו באותו הזמן 35 שירותים ציבוריים לגברים ורק שניים לנשים. מה שאומר שבאותו הלילה היא נדרשה לצעוד למעלה מקילומטר וחצי כדי להגיע לשירותי הנשים הקרובים ביותר.
השופט אגב, לא התרשם במיוחד מטיעוניה, הוא אמנם הפחית את גובה הקנס ל–50 יורו, אך נזף בה על כך שלא בחרה באפשרות ידידותית יותר לסביבה. פסק הדין המקומם סיפק תחמושת לקמפיין ציבורי גדול לטובת שירותים ציבוריים, והוליד שטף משעשע של תמונות של בחורות שמנסות להטיל את מימיהן במשתנות של גברים.
יח"צ. באדיבות מוזיאון העיצוב חולון
כתפיים צרות ירכיים רחבות: הכירו את בובת מבחן הריסוק הנשית
מיצב מופלא נוסף הממחיש בעיה זו, הוא אילוסטרציה של בובת דמה בעלת ממדים נשיים ממוצעים, היושבת למבחן ריסוק בכלי רכב. מסביבה מוקרנים סרטים של מבחני ריסוק הממחישים עד כמה חשוב לבדוק את יעילות כלי הרכב על מבני גוף שונים, ועד כמה חשוב תפקיד העיצוב בסוגיות מצילות חיים.
מתברר כי למרות שנשים נמצאות בסיכון גבוה יותר לפציעה במקרה של התנגשות חזיתית, כל יצרניות הרכב השתמשו עד היום בגרסאות קטנות יותר של בובות גבריות, כדי לייצג נשים וילדים, זאת משום שהחקיקה מחייבת אותן לערוך מבחני ריסוק רק עם בובות המבוססות על פרופורציות גבריות – דגם שראשיתו בשנות ה-70 במאה שחלפה.
היתה זאת אסטריד לינדר, מהנדסת במכון הלאומי לחקר כבישים ותחבורה (VTI), שבחרה לשנות זאת עם בובת מבחן ריסוק נשית שכבר נמצאת בשימוש של כמה יצרניות רכב, לרבות של המותג וולוו בשוודיה.
יח"צ. באדיבות מוזיאון העיצוב חולון
הטייה מגדרית בעיצוב
הטייה מגדרית מתקיימת כידוע גם במוצרים לשימוש יומיומי. רוב כלי העבודה למשל בנויים לפי פרמטרים של זכר ממוצע. קוטר לאחיזה מיטבית של ידית לדוגמה הוא 19.7 אחוזים מאורך כף היד. מאחר וכף יד של גבר ארוכה מכף יד של אישה בכ-11 אחוזים, כלי עבודה חשמליים רבים כגון מסור חשמלי, מקדח ומברגה, אינם מתאימים לרוב הנשים ואף מסכנים אותן.
אפילו פסנתרים מיוצרים בהתאמה לכף יד של גבר ממוצע. רוחב אוקטבה (דו עד דו) בפסנתר קונבנציונלי הוא כ-16.5 ס"מ. פרישת כף יד ממוצעת של אישה היא כ-20 ס"מ, כ-2.5 ס"מ פחות מכף יד של גבר. מחקר הצביע ש-87 אחוזים מהנשים הבוגרות לא יכולות לפרוש את היד על עשרה קלידים (אוקטבה פלוס שניים), ושלפסנתרניות סיכוי גבוה יותר לפתח כאבים ופציעות.
קינדר. צילום: אתר רשמידוגמה מופלאה נוספת היא ממתק הצעצוע הנחשק קינדר, שבחר להעניק משמעות מגדרית לביצת ההפתעה המסורתית שלו כשהוסיף לה הסללה מגדרית.
כזכור, בשנות ה-90, עוצבה ביצת ההפתעה המתקוה באופן אחיד, וללא שום הבדל בין בנים לבנות, אלא שבשנת 2017 בחר מותג הממתקים הבולט בתבל לסווג את צעצועיו המיניאטוריים ומעטפת חטיפיו לפי מגדר כשהשיק לצד הביצה הכחולה ייעודית לבנים הכוללת בתוכה אביזר משוכלל (חיה/כלי מעופף), גם ביצה וורודה לבנות ובתוכה מסרק ורוד.
בתערוכה מוצגות שלל דוגמאות דומות החל בדאודורנטים של אדידס וניוואה, דרך שפתוני באלם של לבלו ועד לג`ל גילוח של ויט וסכיני להשלמת הפעולה של ג`ילט, כולם מוצעים בגרסאות לגברים ולנשים, ולצדם מוצרי יוניסקס הפונים כביכול לשני המינים אך בסופו נוטים אף הם לכיוון הגברי.
יח"צ. קני דוס. באדיבות מוזיאון העיצוב חולוןמוצגים מרתקים נוספים: סדרת צילומים משעשעת של יוצר התוכן הבלגי קני דוס, שתיעד את עצמו באינסטגרם במהלך חופשת לידה – פרויקט שהפך ובהמשך גם לספר, מעבדת עיצוב שהוקדשה להנגשת הנושא המגדרי לצעירים דרך ספרות ומשחק, וכוללת ספרייה ייחודית של "ספרות שווה" שנעשתה בשיתוף טל ברייר בן מוחה – מייסדת ארגון "מנהיגותה" וקבוצת הפייסבוק "ספרות שווה.
יח"צ. רועי דרהי. באדיבות מוזיאון העיצוב חולון
המיצב "Gen Bacchus" של מעצב האופנה המוערך רועי דרהי עוסק במגוון הזהויות הגלומות בעולמות דיגיטליים.
דרהי שכפל למעשה את דמותו ארבע פעמים ויצר לו אווטאר שמרפרפף לאל היין בכחוס מהמיתולוגיה הרומית, כשדמותו נראית כדברי הצייר האיטלקי ג`ורג`ו וזארי כשילוב של "רזותו של גבר צעיר עם הבשרניות והעגלגלות של האישה", ואיכותו האנדרוגנית ברורה.
יח"צ. ג`סיקה וולש. באדיבות מוזיאון העיצוב חולוןמשתתפים נוספים בתערוכה: ג`סיקה וולש - בעלת סטודיו "סגמייסטר אנד וולש", שכבר הציגה בעבר במוזיאון חולון בתערוכה שהוקדשה לעבודותיה, ספוטניקו - מעצבת יפנית שנבחרה לאחת ממאה הנשים המשפיעות ביפן ואחת המעצבות הבינלאומיות המשפיעות כיום בתחום העיצוב הספקולטיבי המטיל ספק בהשלכות התרבותיות, החברתיות והאתיות של טכנולוגיות מתפתחות ולנקה קלייטון, אמנית ואם לבן פעוט, שהחליטה להתמודד עם אחת החרדות הכי קשות של הורים בצורה יוצאת דופן, כשמשך חצי שנה אספה ותיעדה את כל החפצים שבנה הכניס במקרה לפה.
מחיר: מבוגרים 45 ₪, נוער (17-11) – 35 ₪, ילדים (10-5) – 25 ₪, חיילים בשירות חובה/נכי צה"ל/שירות לאומי – 30 ₪, סטודנטים/נכים – 30 ₪, אזרחים ותיקים תושבי ישראל – 50%, תושבי חולון – 32₪, ידידי מוזיאון העיצוב חולון – חינם וחברי אקו"ם – חינם. ילדים עד גיל 5 - חינם.
