יח"צ. צילום: כפיר בולטין
הזמנים אינם קלים, בלשון המעטה, לכולם. מוסדות התרבות חווים ירידה בתפוסה שכן למי יש בכלל ראש לתרבות והצגות, כשיום יום מוקרן על המסך הקטן החיזיון העקוב מדם והמייאש של חיילנו וחטופינו.
עם זאת סדרת ה"תה-אטרון" של היכל התרבות בראשון לציון, מוכיחה כי הקהל נחוש להוכיח שההצגה חייבת להימשך גם בימים מורכבים שכאלה.
אמש (ראשון) צפיתי במסגרת הסדרה, בהצגה "בין קודש לחולון".
למי מבינכם שאינו נחשף לעניין אספר כי מדובר בסדרה המאפשרת מנוי אחה"צ, המספק מלבד הצפייה בהצגות גם מפגש תה, עוגיות ושיח מקדים עם אחד משחקני הקאסט ממגוון ההצגות שכולל המנוי. הקהל כולו מורכב מפנסיונרים ובני הגיל השלישי. האירוע היה מעניין לסוגו.
יח"צ. סדרת ה"תה-אטרון" - היכל התרבות ראשון לציון. צילום: אבי קקוןלימור גולדשטיין, שחקנית ותיקה ומוערכת המככבת כבר למעלה מ-35 שנה על במות התיאטראות, הובילה את השיח המקדים להצגה.
היא סיפרה לקהל בגילוי לב, איך אירועי השבעה באוקטובר עצרו שוב את עולם התרבות לאחר משבר מגפת הקורונה. השיח תם, לאחר שהאיץ בה הקהל בנימוס, כי חרגה מלוחות הזמנים המתוכננים.
או אז פצח למרכז הבמה אבי קושניר, לבוש בבגדי אדם חרדי - הדמות שהוא מגלם בהצגה "בין קודש לחולון".
קושניר נעמד במרכז הבמה מחויך וחביב כפי שהוא, ונדמה לפתע שאנחת רווחה כללית נשמעה מהקהל, שהגיע כאמור אל ההיכל כדי להתנתק מהמצב הקשה ולצפות בקומדיה קלילה שכתב דניאל לפין.
לפין, יוצר הסיטקום המוערך, כבר עבד בעבר עם קושניר, לאחר שזה האחרון כיכב בסדרת הטלוויזיה שכתב לפין "החיים זה לא הכל".
הפעם קושניר בתפקיד יהודה וייס, איש עסקים חרדי המנהל חיים כפולים.
חצי מהשבוע הוא מתפקד כבעלה של שרה (הילה סורג`ון פישר) - אישתו החרדית ולהם בן משותף בנג`ימין, בעוד שבמחצית השבוע הנותר הוא על תקן בן זוגה של איילה (לימור גולדשטיין), אפיקורסית, שבה התאהב כשיצא בצעירותו בשאלה. לשניים בת משותפת בשם יעל.
לא פשוט לו ליהודה לתמרן בין שני הבתים, זה השמרני בירושלים ומולו הבית המתירני בחולון, אבל הוא מתברר מצליח במשימה המורכבת.
בימים הקבועים בשבוע בהם הוא "טס" לעסקיו באנטוורפן - בלגיה, הוא למעשה נוסע לבירה, ואילו בימים שבהם הוא "מנהל" את עסקיו בבלגיה, הוא למעשה פושט את הרעקל (מעיל) והכיפה, ורץ לנהל את חייו בקרב משפחתו החילונית.
העלילה מתחילה להסתבך, כשיעל, בתו החילונית, מספרת לו כי התאהבה בצעיר חרדי שהיא מתעקשת להינשא לו.
יהודה מרגיש שהתחפושת הכפולה מתחילה לחנוק אותו. בניסיון להציל את עצמו, הוא ממשיך לשקר ולהסתבך עד שהאמת נחשפת, רק שאז צפויה לקהל הפתעה נוספת ושום דבר כבר אינו כפי שנראה...
יח"צ. צילום: כפיר בולטין לפין העלה פה טקסט קליל ומשעשע המתאר נאמנה את ההוויה החצויה שעוברת כחוט השני בעלילת ההצגה ומלווה אותו מתחילתו ועד סופו, עם ניסיון (מאולץ קמעה) לנסות למצוא פתרון. זוהי קומדיה מעוררת מחשבה על הנוירוזה הכי ישראלית שיש - מסורת מול ליברליות בתוך אדם אחד.
נוכח העובדה שטרום אירועי השבעה באוקטובר היו היחסים בין חרדים וחילוניים בארץ קרובים מאד לנקודת רתיחה, ונדמה היה כי מתחזקת לה התחושה שהפערים האידיאולוגיים בין הקבוצות הללו רק מתרחבים, בחר לפין להציג בפני הצופה את המורכבות שבין החברה הדתית לזו החילונית, כשהוא עושה זאת בעיקר דרך דמותה הרדיקלית של איילה, "לוחמת חופש" המתנגדת לאמונה ב"חבר דמיוני".
ובכל זאת ולמרות הביקורת המרומזת ב"בין קודש לחולון" משהו קצת פחות עובד, אולי משום שמדובר בעלילה עם פוטנציאל נפיץ שיכלה להתיישב היטב על משבצת של ה"קומדיה הנושכת" - רק שפה היא פשוט נכשלה.
יח"צ. צילום: כפיר בולטין בקטע משעשע לקראת הסוף כששתי המשפחות אמורות להיפגש לקראת החתונה המיוחלת, נאלץ יהודה להתמודד עם קומדיית הטעויות שהוא עצמו יצר.
עליו לעמוד לראשונה אל מול מסכת השקרים ולמנוע את החתונה בין ילדיו.
אל מול שתי משפחותיו הוא נתפס בקלקלתו ולהגנתו הוא פשוט מתרץ זאת בכך שהוא "אדם חביב שמתקשה לבחור, ורוצה לרצות את כולם". תירוץ שלמרבה הפלא מתקבל בהבנה בקרב שתי נשותיו.
הפנטזיה הזו (וגם העובדה שמתברר שבתו אינה כלל בתו) משחררת את יהודה מהצורך בחשבון נפש, מה גם שלא ברור מה ההצגה בדיוק אומרת על עוצמת הנתק בין חרדים לחילונים, על בגידה ביחסים ובעיקר על חיים כפולים, בכך "בין קודש לחולון" לא באמת מצליחה לנשוך.
התיאטרון הישראלי המקורי בורח כידוע מהמציאות הפוליטית הישירה ומתרכז ככל שניתן בהוויה הבורגנית בעיקרה. בכך "בין קודש לחולון" אינה שונה.
חביבה ומהנה ככל שתהיה - מדובר בסופו של עניין בהצגה שכל הצלחתה טמונה בעובדה שהיא פשוט מעניקה אסקפיזם תיאטרוני בידורי.
