יח"צ. יוחנן סימון-מנוחת שבת בקיבוץ. צילום: אברהם חי
בארץ אהבתי השקד פורח, ובמוזיאון רמת גן, מוצגת בימים אלו תערוכה חדשה ומרשימה המאפשרת למבקריה הזדמנות מופלאה להיפגש פנים אל פנים עם עושר של יצירות, שעד עתה ניתן היה לראות בעיקר בספרים.
אך רגע לפני שאפרט אודות התערוכה הכוללת מעל ל-200 עבודות אייקוניות של רבים מהאמנים החשובים בהיסטוריה של האמנות הישראלית, אבקש להזכיר כי למרות השם המוביל אותה "בארץ אהבתי", הרי שהמילים האייקוניות הללו , שהפכו לנכס צאן הברזל של הזֶמֶר הישראלי, ונכתבו על ידי המשוררת לאה גולדברג ומזוהות כל כך עם ארץ ישראל, נכתבו ככל הנראה על ליטא, מחוז ילדותה של גולדברג.
צילום: סוזן לוי
עם זאת, ולמרות שלילת הזיהוי של "ארץ אהבתי" בשירה של לאה גולדברג עם ארץ ישראל, הרי שתערוכת אוסף האמנות המדוברת של קבוצת הפניקס, המוצגת במוזיאון רמת גן, היא בבחינת פרזנטציה אבולציונית של האמנות הישראלית.
התערוכה רחבת הידיים, מוצגת בכל אגפי וקומות המוזיאון, ומציינת 75 שנה למדינת ישראל, ומספקת הזדמנות נדירה למפגש פנים אל פנים עם כמה מעבודות האמנות הישראלית החשובות ביותר, של אמנים שונים.
יח"צ. מרדכי ארדון - אבני חומה עתיקה 1962. צילום: אברהם חי
התערוכה מוצגות עבודותיהם של: יגאל תומרקין, יאיר גרבוז, מנשה קדישמן, מיכה אולמן, יהודית לוין, תמר גטר, ציבי גבע, עידו בראל, עדי נס, יוסי ברגר, מיכל רובנר, סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס, אלי פטל, חנה סהר, דוד עדיקא,שרון עדי ואמנים ישראליים נוספים.
בפתיחת התערוכה נשא דברים ראש עיריית רמת גן - כרמל שאמה הכהן, שבירך על שיתוף הפעולה בין העיר, המוזיאון וחברת הפניקס, קואופרציה המנגישה לדבריו לקהל הרחב אוסף אמנות שהינו נכס צאן ברזל ישראלי, לפחות כמו שירה של גולדברג שלמרות שנכתב על מקום אחר, הפך במרוצת השנים מזוהה כ"כ עם ישראל.
יח"צ. אורי רייזמן-אשה, הר גבעות בנגב .צילום: אלעד שריג
אוסף קבוצת הפניקס הוקם בשנות ה-80 המוקדמות של המאה ה-20 ביוזמתו של יוסי חכמי, הבעלים והמנכ"ל של חברת הפניקס עד 2002, אספן אמנות שבנה את האוסף מתוך היכרות עמוקה עם האמנים ומתוך מחויבות ותשוקה עזה לאמנות הישראלית.
את בניית האוסף הזה ליוו משך השנים פרופ׳ מרדכי עומר, שהיה מנהל מוזיאון תל אביב, ויונה פישר, אוצר האמנות הישראלית במוזיאון ישראל, ואצרה אותו במשך שלושים שנה מירי בן משה, כשהוא נחשב לאחד מהחשובים שבאוספי האמנות הישראלית.
משום שמדובר באוסף פרטי, הרי שמאז 2006 הוא אינו נגיש לציבור, ונשמר במחסני החברה באשדוד. עם זאת במשך השנים הושאלו מקצת מן העבודות לשתי תערוכות האחת הוצגה ב־1998 במוזיאון תל אביב והשנייה ב־2006 במוזיאון אשדוד.
יח"צ. חומוס - אלי פטל. צילום: אברהם חי
יח"צ. אביגדור אריכא-צלחת וסכ"ום.צילום: אלעד שריגכאמור, במסגרת שנת ה-75 למדינה בחרה חברת הפניקס להציג לציבור את היצירות האייקוניות במסגרת תערוכה מקיפה אותה אצרה רוני כהן-בנימיני.
התערוכה מציגה שלושה מבטים על הזהות המקומית כפי שהם משתקפים בעבודות שבאוסף מראשית המאה ה-20 ועד המאה ה-21.
למרות זאת היא אינה ערוכה באופן כרונולוגי, כשהמוצגים בה אינם מהווים רצף לינארי או התפתחות היסטורית אלא מפגישים באופן מעגלי עבודות שונות ויוצרים שונים, בני דורות שונים, כששלוש הקומות במוזיאון מציעות שלושה חתכי רוחב נושאיים סביב הזהות הישראלית: מקום ואי־מקום, בעיקר ציורי נוף; גוף האדם, הפיזי והפוליטי; והבית, הממשי והמטאפורי.
ככאלה מאפשרים נושאי התערוכה מבטים צולבים בין תקופות, זרמים, מגמות אידיאולוגיות וטכניקות שונות ומזמינים את הצופה לבחינה מחודשת של היצירות מתוך מבט עכשווי.
צילום: סוזן לויבתקופה משוסעת ומפולגת שכזאת נדמה כי כוונת הפניקס היא חיובית ובעלת אופטימיות, ודווקא בחירת שם התערוכה הלקוחה כאמור מהמילים "בארץ אהבתי השקד פורח, בארץ אהבתי מחכים לאורח...", מעידה כי בניגוד לשיר האוצר מטענים עצומים של דלות, אובדן, הרס וגעגועים, התערוכה מבקשת להפגין חיוביות והבעת אמון בחברה הישראלית, באמנות הישראלית ובעיקר באמנים הישראלים השונים.
