יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין
מסתבר כי רב הדומה על השונה בעולמנו. כך מוכיח המחזה של אז`ן יונסקו (Eugène Ionesco), מחזאי וסופר רומני-צרפתי ממוצא יהודי, משנת 1962: "המלך עומד למות".
ההצגה שהושקה באוגוסט האחרון בקאמרי, בבימויו של עירד רובינשטיין ובכיכובם של רמי ברוך, קרן מור, נטע גרטי ומיכה סלקטר, נדמית אקטואלית מאי פעם, על גבול האבסורד.
מכירים את זה שכשמפרקים תחום בנאלי, לכאורה, לגורמים – והוא מקבל משנה תוקף, או אפילו משמעות אחרת? כך גם עבור יונסקו, שבגיל 40 החליט ללמוד אנגלית, וגילה שקריאה חוזרת של משפטים בנאליים מניבה אמיתות פשוטות וחכמות על החיים. כמו העובדה שהתקרה למעלה והרצפה למטה, שעדיפות שתי עיניים על אחת, ושיש שבעה ימים בשבוע.
יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין
דברים בהירים וברורים מעל לכל ספק, אך עם זאת מדהימים מעצם פשטותם וקבלתם כמובנים מאליהם. באופן דומה גילה לתדהמתו בגילו המתקדם, עת שהחל לכתוב מחזות, שסיפור שכתב כמרגש ועגמומי התפרש אצל הקהל כמצחיק עד דמעות.
"המלך עומד למות", הוא סיפורו של המלך ברנז`ה הראשון, שבשיא אונו וגדולתו הצליח לפקד על גרמי השמיים ועל הטבע, כפי שפיקד על נתיניו.
הרעיון הזה נשמע ונקלט, במיוחד לצד התבדחויות קלילות מצד הקאסט, כדומה מדי למה שמתחולל אצלנו בממלכת ביבי הראשון. רק שלברנז`ה, שגילו מתקרב לארבע מאות שנה ושלטונו ארוך כאורך הגלות, מודיעים בתחילת המחזה, שזהו, נגמרה המסיבה, ומותו קרב בצעדי ענק. ליתר דיוק: שעה ושלושים מתחילת המחזה.
המחשת שלב האבל של הפסיכיאטרית האמריקאית אליזבת` קובלר-רוס עוברים, כשעון מתקתק ולפי הספר, על ברנז`ה, שמקבל את בשורת איוב מהרופא בתדהמה ובהכחשה, ביחס הפוך לרצונו העיקש להמשיך ולאחוז בקרנות המזבח, ולהמשיך להיאחז בחיים ובכס המלכות.
בשלב מסוים העקשנות הזו מגובה בניסיונות פיזיים להתיך ולהדביק את הכתר לראשו, בעזרת מסקינגטייפ, לבל ייפול. סופו של המחזה בשלב הקבלה, שבו המלך מבין שהמוות בלתי נמנע.
יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין
לאט לאט נמוגות הדמויות שסביבו, כמעין פיונים ושחקני משנה (תרתי משמע) משך שנות קיומו ומלכותו, משאירות אותו בודד וחשוף לגורלו.
ההקבלות למציאות בת ימינו כמעט ואינן נתפסות, מעוצמת הדמיון. כמעט כמו העובדה שגם המוות, היומיומי והשגרתי, אינו נתפס אצלנו, בני התמותה. מלכים ונתינים כאחד.
המחזה מעלה שאלות קיומיות רציניות בדבר כוחו של הפרט אל מול הכוח שמרוכז בידיים בודדות, מטבע הדברים (בין אם נרצה ובין אם לאו), על הקסם שגורם לאחרים לציית בהכנעה או מתוך הערצה וסגידה לאחר, על חשיבות הפזרנות והנהנתנות אל מול חיים קשי-יום, ועל היאחזות עיקשת בחומריות, מול השחרור הרוחני והעוצמתי.
יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין
ההתחלה מעט מייגעת, עם דיאלוגים ומונולוגים ארוכים, אך ההמשך הופך זורם יותר, הגם שהוא פילוסופי במהותו.
ההקבלה שבין מצבו הפיזי והנפשי של המלך לבין התפאורה – מעוררת עניין והזדהות פיזית, עד כאב. תפאורה אדומה כצבעי מלכות וארגמן, כהה כמו הנוזל שעובר בעורקים, הסדק שהולך ונפער בקיר, שאותו מנסים, כמו כוסות רוח למת, להדק ולסגור בעזרת מסקינטייפ באדום בוהק; אלמנטים שנופלים בחבטה ארצה ומערערים את הקיים; כתר הזהב שנופל ונשבר, שמאוחה בעזרת אותו מסקינטייפ זול; ולבסוף, ניסיונות עיקשים להדביק את סמל הסטטוס הכבד והיקר על הראש, במעין תחבושת לחץ.
בסוף המחזה נותרת התהיה האישית. עד כמה אנחנו נאחזים בקיים, במקום לשנות בעוז את המסלול, באופן שיגרום לנו למצות היטב את החיים, כמה מאיתנו הם חברי אמת ואלו דמויות משמעותיות בחיינו, ויישאר איתנו עד הסוף (המר?).
המלך הולך למות - מאת אז`ן יונסקו
נוסחי עברי: עירד רובינשטיין, תום חודורוב. בימוי: עירד רובינשטיין. תפאורה: ערן עצמון. תלבושות: אורנה סמורגונסקי
מוזיקה: רועי ירקוני. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). תנועה: עמית זמיר. ע. במאי: כנען אליאל
משתתפים: רמי ברוך, קרן מור, נטע גרטי, יואב לוי, איה גרניט שבא, מתן און ימי