כרטיס אחד לאוקינאווה בבקשה: טעמנו את העסקיות החדשות של המסעדה היפנית

יח"צ. מיאנג קאם, צילום: אמיר מנחם

 

יש לי זיקה למטבח האסיאתי על כל רבדיו, ובפרט לזה היפני. זה לא שגדלתי על סושי לארוחת עשר בבית הספר או שתיתי סאקה מינקות כמו חלב אם.

 

הטעמים והמנות המדויקות של "ארץ השמש העולה" תמיד הנעימו את החך שלי. כן, גם כשהיה מדובר ברול סושי פשוט של רשת כזו או אחרת.

 

בדרך כלל אני מרשה למלצרים להתפרע ולהציע לי ממיטב המנות שלדעתם הן הכי מוצלחות במטבח של השף. כך בדיוק עשיתי בביקור האחרון שלי בסניף של מסעדת "אוקינאווה" ברחוב לבונטין בתל אביב, ביתי ומבצרי.

 

זה היה הביקור שלי הראשון באוקינאווה, המסעדה היפנית שהוקמה ב-2017 ומאז פתחה סניף נוסף בנווה צדק. סניף לבונטין הוא קטן ואינטימי ומעוצב בסגנון יפני לעילה. הוא מעוטר בציורי קיר יפהפיים ובשאר האקססוריז המוכרים, לרבות מנקי נקו, חתול המזל הזהוב והמוכר (נו, זה שמסמן עם היד למעלה ולמטה).

 

אפילו השירותים מגניבים עם שלט הניאון "Holly shitake" הזוהר באדום. בקיצור, הוייבים האסיאתיים – יפנים נוכחים במקום הזה מהמסד ועד הטפחות.

 

אבל לא הגעתי ספישל לאוקינאווה כדי לערוך שמאות למקום או לתת הערות בונות על העיצוב. השף המוערך רועי סופר מנווט את ספינת הסמוראים של אוקינאווה כך שמבחינתי זו הייתה סיבה מצוינת לפקוד את המקום. לפודיז המתחילים נספר שהשף סופר הוא מהמוערכים בישראל וספץ בכל הנוגע למטבח האסיאתי.

 

בין היתר אחראי סופר על הקמתה של מסעדת סרדיניה ביפו. הוא כיכב גם במסעדת פנגיאה בהרצליה, ושילב בגאונות טעמים אסיאתיים עזים עם שיטות בישול צרפתיות.

 

טוב, שנעבור לאוכל? לאחרונה השיקה אוקינאווה תפריט עסקיות חדש דנדש. זה מוגש בימים א`-ה` בין השעות 12:00-16:00. ויושעי-סאן אוהב עסקיות.

 

אבל לפני הכל, פתחנו באלכוהול. לי ולזוגתי אין העדפה בכל הנוגע למשקאות חריפים ולכן נתנו לליה הנחמדה להפתיע אותנו. אחרי כמה דקות עמדו על השולחן שתי כוסות. האחת, ספייסי מרגריטה על בסיס טקילה וסירופ טוגראשי והשנייה של טרופיקל מדורי על בסיס ג’ין מדורי וליים.

 

הטעמים של הטרופיקל מדורי היו מתקתקים עם מרירות אלכוהולית מרעננת. הספייסי מרגריטה הייתה יותר מאתגרת עם נגיעות של מלח וצ`ילי, שהרגיש קצת טו מאץ`, בשבילי בכל אופן.

 

תפריט העסקיות של אוקינאווה עשיר מאוד ובעיקר – משתלם. בזמנים בהם מסעדנים, שפים ושאר ביזנס מן שטומנים את ידם בצלחת, נשטפים בקיתונות של ביקורת מצד הסועדים על גודלן של המנות לעומת מחירן, המושפע באופן ישיר מהאינפלציה הגואה בישראל. לכן, תפריט שכזה עם מחירים הוגנים הוא אי של שפיות (כמו אוקינאווה. כי זה אי, הבנתם?!) בים של מסעדות יקרות לכל דורש ולא תמיד בצדק.

 

התפריט נחלק לשלוש ארוחות ובשלוש רמות מחיר שונות. כיוון שאני קרניבור בנשמה, הלכתי על כל הקופה ועל העסקית היקרה מבין השלושה (98 שקל).

 

יח"צ. צ`אנקי ביף, צילום: אמיר מנחם

 

למנה ראשונה הזמנתי את מנת המיאנג קאם ולעיקרית את הצ`אנקי ביף קוריאני (בתוספת 10 שקלים). המיאנג קאם מורכבת משתי יחידות של חסה אייסברג העוטפות אטריות שעועית, רצועות עוף דקיקות (ניתן לשינוי), בוטנים, עשבי תבלין, קריספי שאלוט, תמר הינדי פיקנטי וקוקוס ברוטב יוזו.

 

יחידות האייסברג עמוסות בכל טוב והטעם היה נפלא. החסה הייתה פריכה ובכלל שילוב המרקמים היה במקום. מבחינת הטעם, המנה הרגישה מעט יבשה אבל חיזוק קל של רוטב סויה שיפר את התחושה.

 

המנה העיקרית הייתה מוצלחת גם היא. הצ`אנקי ביף קוריאני מוגש על מחבת לוהט ורותח. בתוכו צפים להם בתוך רוטב שמנת-חרדל קוריאני בניחותא רצועות סטייק אנטריקוט עסיסי מעוטרות ברוטב ג`וג`אנג חריף, לצד אטריות סובה רכות וקישוט של בצל ירוק.

 

רצועות הבשר היו עשויות במידה נכונה וספגו את טעם האוממי של הרוטב שמנת-חרדל, שהיה אמנם דליל אך טעים. אולי סמיכות יתרה שלו הייתה נותנת לו הרבה יותר נוכחות במנה. אטריות הסובה היו החלק החלש של המנה. הן היו רכות מדי ולא נתנו קונטרה למרקם של הבשר , אבל כך או כך, זו מנה טובה מאוד.

 

יח"צ. גיוזה, צילום: אמיר מנחם

 

זוגתי הזמינה את העסקית השנייה שמחירה עומד על 86 שקלים. למנה ראשונה הגיעו לשולחן שלוש יחידות של גיוזה מטוגנת במילוי עוף (ניתן לשינוי). קשה לטעות עם גיוזות וגם במקרה הזה הן היו מנת פתיחה מצוינת. גיוזות הן לא הלהיט של השולחן אבל הן שחקניות מפתח בפתיחת התיאבון.

 

למנה עיקרית הזמנו את הסטייק טורי יאנג גאנג. בצלחת מונח סטייק פרגית במרינדה של קארי אדום וקרם קוקוס. לצד הסטייק הונחו קישוא ופלפל חריף שבילו יחד על הגריל וסלטון של קולורבי תאילנדי עם עשבי תיבול ובוטנים. כמו עם הגיוזה, קשה מאוד לפשל עם סטייק פרגית וגם המנה הזו הייתה טעימה מאוד.

 

יח"צ. סטייק פרגית, צילום: אמיר מנחם

 

הטעמים העזים של הקארי השתלבו יפה עם העדינות של הסלטון. הקישוא היה פריך אך קצת אנמי והפלפל החריף הוא פלפל חריף. השוס האמיתי של המנה הוא הפחמימה שלה – סטיקי רייס קריספי. מעין עוגת אורז דביק מטוגנת לרמת פריכות מושלמת ומתפקדת על תקן התוספת הפחמימתית המושלמת.

 

ביפן התנהג כמו יפני ולכן הרגשנו את הצורך להזמין רול סושי, על אף העובדה שלא הגענו במיוחד למטרה זו (כי עסקיות). הזמנו רול צמחוני אינסייד אאוט בהרכבה אישית. הרול היה טוב ומדויק והגיע עם כל הרטבים המסורתיים של המזללות האסיאתיות בישראל.

 

לקינוח הזמנו את הקרמינו שוקולד (46 שקלים). נתח עסיסי של קרם ברולה ומוס שוקולד על קראנץ` קקאו נוגט עם שברי בייגלה. על כל זה – רוטב קרמל מלוח וקראמבל שוקולד פריך. לא קינוח אסיאתי מסורתי אבל כל כך מושחת שלמי בכלל אכפת? וההפתעה הגדולה – הוא טבעוני למהדרין.

 

לקראת החגים מציעה המסעדה את תפריט הספיישלים של השף רועי סופר. כולו על טהרת הדגים הנאים ובטעמים אקזוטיים וחדשים. אז נכון, אמנם יצאנו מפוצצים ומדושני עונג (ונראה לי שזוגתי אמרה איזו מילה ביפנית) מהארוחה אבל כבר באותו הרגע החלטנו שאנחנו נחזור לשם בקרוב. מאוד.

 

בשורה התחתונה: לא יצאתי מאוכזב כלל מסניף אוקינאווה בלבונטין. בזמנים של יוקר מחיה חונק והרצון לסעוד מחוץ לבית רק כדי לשכוח את צרות היומיום (והכלים בכיור) נרמס על ידי מחירים מופקעים (שלא תמיד באשמת המסעדנים), התפריט העסקי של אוקינאווה הוא שובר שוויון.

 

המנות מפנקות, הצוות אדיב וחייכן ואם אני צריך לדבר במונחים אמריקאים כמו VALUE FOR MONEY, הרי שבאוקינאווה זה בדיוק המקרה.