העבודות המוצגות בתערוכה "מה קורה גבר?" נוצרו בתקופות שונות. המוקדמות ביותר נוצרו בשנות ה-90 והחדשות יותר נוצרו במיוחד לתערוכה.
את התערוכה אוצר מאיר טאטי, אמן וידאו, מיצב ומיצג. הוא למד במכון אבני ובביה"ס לצילום קאמרה אובסקורה ומוסררה והשתתף בתערוכות בארץ ובעולם.
אחת המוצלחות מעברו היא פרויקט שהציג בתערוכה "סביבות עבודה" בו שחזר גולאג סיבירי וגזר על הצופה להיות מרותק לזוועה ובו בזמן לרצות להרחיקה.
לדבריו "הבחירה לעבוד דווקא עם גברים נובעת מהרצון שלי לחקור תהליכים פנימיים שאני כגבר עובר, ולבחון האם אמנים אחרים חווים תהליכים דומים".
ואכן, התערוכה מאפשרת להישיר מבט אל מופעים שונים של אגרסיביות ואלימות המהווים לעיתים, בין אם בצדק ובין לאו, חלק בלתי נפרד מהמרחב הגברי.
טאטי: "התערוכה אינה מרחב גברי נעים ובטוח, אלא מביאה לידי ביטוי גם את הצדדים הפחות נעימים של המרחב הגברי - אלימות, מציצנות, כוחנות והשפלה".
לדבריו ישנם שלושה קווים מנחים ביצירות המוצגות, הראשון התייחסות ל"אבות רוחניים" - אמנים גברים בארץ ובעולם. השני פרפורמנס של הגוף - נוכחות הגוף הגברי ביצירת היצירות וביצירות עצמן, והשלישי מעגלי גברים.
אבנר פינצ`ובר כך לדוגמה אבנר פינצ`ובר ביצירתו "יתושים" שנוצרה בחלל הגלריה, מתכתב עם מסורת הפרפורמנס שנוצרה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20.
פינצ`ובר משחרר אל החלל כ-2000 יתושות, יושב ומחכה שיעקצו את גופו וישתו מדמו. לאחר מכן הוא הורג אותן במכות על הקיר, כאשר דם העקיצות שלהן הופך לפעולה רישומית על קירות החדר כמעין דימוי למלחמה בשדה קרב בה גברים נלחמים.
אבנר פינצ`ובר
שהרי הגברים לבדם מנווטים את ההיסטוריה של העמים, הם שולטים במלחמה וגם בשלום. ויש להודות גם אם זה צורם שבמלחמות העקובות הן בבחינת תרבות גברית, הנקבעת ומנוהלת ברובה בידי גברים.
הדהוד אחר של מלחמה גברית, לכאורה, קיים בעבודה "אבו גרייב" של אורי ליפשיץ המציג שלושה ציורים שנוצר ב-2004.
אורי ליפשיץ
אורי ליפשיץליפשיץ בסגנונו האקספרסיבי חוזר אל הפרשה שהפכה להיות סמלה של הנוכחות האמריקאית בעיראק - ההתעללות, שתועדה בצילום, באסירים עיראקיים שנכלאו בכלא אבו גרייב.
באפריל 2004 סער העולם בעקבות פרסומם של תצלומים שהראו חיילים אמריקאים, ששירתו כסוהרים בכלא אבו גרייב, מבצעים מעשי התעללות באסירים עיראקים ומשפילים אותם באופן סדיסטי.
בציוריו של ליפשיץ רואים את הגוף הגברי לאחר שעבר התעללות והשפלה.
גיא ברנד רייכמן גיא ברנד רייכמן במיצב Touch Grass מציג מרחב מחייה של גיימר - גבר שמשחק במשחקי מחשב. על שולחן הגיימרים (שולחן מחשב גדול) עטיפות חטיפים, שאריות מזון מהיר ובובות פעולה action figures של גיבורי על.
אם במקרה לא שמעתם על גיימרגייט, הרי שהבנת העבודה של ברנד דורשת הקדמה קצרה. עבודתו המתייחסת לצדדים האפלים של תת התרבות הזו, היא בבחינת אנלוגיה לפרשיית "גיימרגייט" שפרצה ב-2014 לכאורה כקמפיין דרישה לאתיקה בעיתונות משחקי המחשב ולמעשה מתוך פחד ניאנדרתלי שנשים ייקחו לגיימרים את המשחקים, ויהפכו אותם למשהו אחר.
עיקר הפעילות המקוונת של גיימרגייט התרכזה בתקיפה בלתי פוסקת של פמיניסטיות בטוויטר, כולל איומים ברצח, באונס ועוד כשרייכמן עצמו מבקש לחשוף את הגיימרים המבטאים כעס, שנאה ואלימות כלפי נשים.
גבי קריכליגבי קריכלי מציג שתי עבודות האחת בחלל הגלריה והשנייה בחצר.
"מלפפון" היצירה המוצגת בגלריה, מציגה פסל עץ מגולף המזכיר טוטם אך בניגוד לטוטם הזקור, הפסל כמעט שכוב על הרצפה באלכסון כשלידו מונחת יציקת ראש של האמן יגאל תומרקין.
יציקה זו נלקחה מפסל של תומרקין שנמצא בגן הפסלים שלו בדרך בן צבי בת"א. תומרקין נוכח בעבודה כרוח רפאים היסטורית, כשהטוטם הופך להיות משדר שמחבר אותנו לאותו אב קדמון.
תמיר צדוקתמיר צדוק עוסק גם הוא באחד מהאבות הקדומים של האמנות הישראלית - מנשה קדישמן ומתייחס לפסלו "התרוממות"- שלושה עיגולים העומדים זה על גבי זה באלכסון, הממוקם בכיכר הבימה ומסמל את ת"א.
בעבודת הווידאו "ללא כותרת" מפרק צדוק את העיגולים לפריטים - הם קבורים בחול, מובלים על עגלת קניות כמו ברזל למחזור כאשר הפסל/הגבר מפורק למרכיב הבסיסי ביותר שלו החומרים ללא רוחניות וללא התרוממות.
סורן דגהלארד סורן דגהלארד מציג תיעוד של עבודה פרפורמטיבית שבה איש עטוף בבדים ספוגי צבע נורה מתוך תותח ומשמש כמכחול אנושי. עבודה זו מתייחסת לציור הפעיל שרווח בשנות ה-50 ונציגה המובהק הוא האמריקאי ג`קסון פולוק שנודע בזכות ציורי הטפטוף הגדולים שלו.
שיבץ כהן מציג מיצב בשם "תיעוד מתוך תהליך הכנה למיצב". זה כולל תצלום תיעודי ואובייקט רדי מייד, המתעד פעולה שבמהלכה החליק על רולרבליידס ברחבי הגלריה תוך רישום בגרפיט על חיפוי דיקט שכיסה את הקירות.
שימוש באחד מלוחות הדיקט הללו בצירוף לוח דיקט חדש יוצר חלל רישומי של כוח מתפרץ המבטא גבריות צעירה המבקשת לתפוס מקום משלה בעולם.
יונתן רוןיהונתן רון מציג מיצב ווידאו שאותו הוא מכנה "האם פריט זה זמין" המוצג על גבי חמישה מסכים ובהם מעקב אובססיבי אחרי חמישה אנשים שונים שהמשותף להם הוא סליל של סרט ורוד שרון הציב באמצע רחוב בשכונת ג`סי כהן בחולון.
בכל פעם שהמצלמה עוקבת אחר אדם אחר שאינו מודע לכך שמצלמים אותו העבודה עולות שאלות על מציצנות, פלישה לפרטיות ואובססיה.
זיו בן דויד בעבודת הוידאו "סופרמן" מחופש לגיבור העל המפורסם, תקוע בתוך קיר גבס ללא יכולת להשתחרר כשהוא עצמו זקוק למישהו שיציל אותו מהסיטואציה המביכה שבה הוא נמצא. זוהי מטאפורה לגבר התקוע.
בעבודת הוידאו "דוידה" ליאור שוויל שוכב על מכשיר המעניש אותו במכה על הישבן על עצם הרעיון להשתגר אל העולם, כשעבורו העונש נעשה מרחב של הנאה.
התערוכה מייצרת אם כן מעין מעגל גברים במרחב סגור שבו הם יכולים לחלוק זה עם זה את הדברים המעסיקים אותם. אם נכליל לרגע את הגברים לקבוצה, עם מודעות אפולוגטית למגבלות ההכללה, נדמה שחלקם סובל לא מעט מהשלכות העידן המודרני המאוחר.
ערכי הגבריות המסורתיים כבר אינם יכולים לשרת אותם עוד בצורה מספקת, וכתוצאה מכך חווים רבים הפחתה דואבת במעמדם, ערעור מבלבל של זהותם ואובדן מבהיל של משמעות בחייהם.
התבוננות בתערוכה כמעגל גברי מזמינה למעשה את הצופה להציץ לעולם המורכב של הגבריות בימינו, מושג שלעצמו כבר פחות ברור בימינו כש שאלות כמו "מהי גבריות?" ו"מיהו גבר"? בוערות ולרוב - חסרות תשובה וכיוון.
התערוכה מוצגת במרכז לאמנות דיגיטלית ברחוב האמוראים 4 בחולון עד ה-30 לספטמבר, הכניסה חינם.
