ברבי הוא סרט חכם ואינטליגנטי אך מעמיד במבוכה את המין הגברי

בקושי חזרנו לנשום מהעשן שהשאיר אחריו "אופנהיימר" והנה ברבי, היפה בוורוד מגיעה לכבוש את הלבבות של כולנו.

במשך שנה שלמה בהינו בפוסטרים ובטריילרים עם מרגו רובי המהממת, ריאן גוסלינג, האיש והקוביות ולא הבנו את הצורך להפיק סרט על אחד הצעצועים השנויים ביותר במחלוקת במאה ה-20.

על התסריט של "ברבי" עמלו יחד בני הזוג נואה באומבך וגרטה גרוויג, שגם ביימה אותו. הפיצ`ר האחרון מבית היוצר של זוג ההיפסטרים, "רעש לבן" (נטפליקס), היה ארוך, מתיש ומייגע כך שלא הגעתי בציפיות גבוהות מדי ל"ברבי".

גם קבלת הפנים בהקרנת טרום הבכורה גרמה לי לפקפק שכן הרגשתי כמו בבת מצווש של שונטל באור עקיבא מאשר בפרמיירה של סרט מכובד. למזלי התבדיתי.


שנייה לפני שנצלול לתוך עולם שכולו טוב עם נצנצים, פייטים וברביות מכל המינים ומכל הסוגים, קבלו שיעור בהיסטוריה.

הבובה ברבי הגיחה לעולמנו אי שם בשנת 1964 כשהומצאה על ידי רות הנדלר, שקראה לה על שם בתה ברברה. לכל אורך שנות קיומה, חצים רבים הופנו לעבר הבובה והיצרנית מאטל, בעיקר על אופן הצגת הגוף הנשי בפרופורציות בלתי הגיוניות ומודל עלוב לחיקוי.

בניסיון להרגיע את הרוחות, ניסתה חברת מאטל לייצר ברביות שונות ומשונות ובין היתר כיכבו (או שלא) על המדפים ברביות שמנות, שחורות, סיניות, בוכריות, עורכות דין, רופאות והרשימה עוד ארוכה. אבל מעל כולן תמיד בלטה הברבי הרגילה והבלונדינית והיא גם זו שמככבת בסרט המדובר.


היא יוצאת למסע בעולם האמיתי של בני האדם כדי לגלות את הסיבה להתפכחות התמוהה הזו. אליה מצטרף קן (ריאן גוסלינג בתפקיד נהדר). בזמן שברבי לומדת על עצמה כמה דברים, קן מצדו מגלה מהי פטריארכיה, הגמוניה גברית ומפתח מודעות עקומה משל עצמו.

אם חשבתם לשנייה שמדובר בקומדיית קיץ קלילה ומשפחתית לילדות בנות תשע עם קוקיות, אז זהו שלא. באומבך וגרוויג שיחקו אותה עם אחד הסרטים המפתיעים של הקיץ. הם מגישים תסריט מרענן וחצוף עם בדיחות מוצלחות למדי.

הסרט כולל בתוכו מיליון ואחת רפרנסים, תרבותיים וקולנועיים כשאחד הבולטים בהם נמצא בפתיחת הסרט, המחקה אחד לאחד את הפתיח של "2001: אודיסאה בחלל". המוזיקה של מארק רונסון, מפיק העל היהודי מרחפת באוויר ועושה שמח בלב בסגנון ג`אז ודיים הלן מירן מקריינת בהצלחה עם בדיחות סרקסטיות על חברת מאטל וברבי בכלל.

ייאמר לזכות מאטל ואולפני וורנר שנתנו לגרוויג ובאומבך חופש יצירתי מוחלט, מה שמוסיף רובד נוסף של מודעות עצמית לתוך הסרט.


ואם בפמיניזם עסקינן, "ברבי" לא משאיר סיכוי למין הגברי ושופט אותו במשפט שדה מול הצופים באולם. אחד האלמנטים הבולטים שאיתם באומבך מאפיין גברים בתסריט הוא המונח "הַסְגַּבְרָה" (מצב שבו גבר מנסה להסביר לאישה דבר מה באופן מתנשא, ובייחוד בנושא שבו היא מתמצאת יותר ממנו) שכולנו אוהבים להשתמש בו בשנים האחרונות כי זו האופנה עכשיו ארתור.

כך, שאחת הברביות מציינת בפני אחד הקנים כי היא לא ראתה את "הסנדק" של קופולה, הגבר הפלסטיקי נחרד ומתחיל להסביר לה על פאר היצירה של הבמאי המוערך.

הקטע הזה היה מוגזם לטעמי וחוטא בהכללה מיותרת. באומבך מתייחס להמון הרגלים חברתיים שכבר משתנים, אפילו תוך כדי כתיבת שורות אלו וברגעים מסוימים המסר מרגיש לא רלוונטי ולעוס – היינו שם, עשינו את זה.

על אף הכיוון הפרוגרסיבי פמיניסטי והלא מתנצל שלו, "ברבי" הוא הפתעה קיצית בטעם בזוקה, מצחיקה, חכמה ואינטליגנטית. אם יש לכם אלרגיה לתרבות ה-WOKE או שאתם שמרנים בנשמה ומעדיפים את הסרט שלכם עם תועפות של גברים פריבילגים ונשים צייתניות – לכו לראות "אופנהיימר".