אושר מדומה הוא למעשה הווידאונלה הבינלאומית הראשונה בארץ השמה דגש פמיניסטי בתחום הוידאו פרפורמנס. משתתפות בו 20 אמניות וידאו מאיטליה, מגרמניה, מדרום אפריקה, מרומניה, מטורקיה, מפולין, מקובה ומישראל.
את הווידאונלה אוצרים בלו סימיון פיינרו, אמן ואוצר בינלאומי ושותפתו אביטל בר שי, אמנית, מעצבת ואדריכלית. שניהם יזמו את הביאנלה הים תיכונית ב-2008 שחלק מהאמניות הבינ"ל שהשתתפו בה אז משתתפות בה גם היום.
בלו סימיון פיינרו, אביטל בר שי ושולמית עזר. פרטי היסטוריה מצולמתעם המצאת מצלמת הוידאו הניידת של סוני בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, הפכה אמנות הוידאו למדיום המאפשר צילום בכל מקום ובכל זמן, נתון שצבר פופולריות רבה ואומץ ע״י אמניות ככלי ביטוי ישיר, המשמש, בין היתר, להעברת מסרים ולדיאלוג עם הקהל מנקודת מבט נשית.
אותה ניידות ומיידיות של מצלמת הוידאו הביאה אמניות רבות להתנסות במדיום זה כשהחלוצות מביניהן היו האמנית האוסטרית וולטרוד להנר שיצרה תחת השם ואלי אקספורט וג`ואן ג`ונאס, שתיהן השתמשו באמנות ככלי לביטוי השקפותיהן החברתיות, התרבותיות והפוליטיות במטרה לשנות באמצעותה את העולם הסובב אותן תוך התמקדות בנושאים פמיניסטיים.
מטרתן היתה להציג ולבחון את חייהן, מעמדן ומציאותן החברתית באופן חדש ושונה המובא מנקודת מבט נשית ולא גברית הגמונית. אפילו אימוץ שמה האומנותי - "ואלי אקספורט", שם שניתן לה ע"י אביה ובעלה על שמן של סיגריות אוסטריות שסלוגן הפרסומת שלהן היה "תמיד ובכל מקום", והיא עצמה תפסה כמייצג את זהותה האומנותית, היתה בבחינת מהלך פמיניסטי.
בוידאונלה המדוברת עוסקות עבודות הוידאו במורכבות העולם הנשי תוך שהאמניות משתמשות בגופן כמדיום, כשפה וכאמצעי לביטוי זהותן האישית, המגדרית והמינית.
גופן משמש אותן הן ככלי ביטוי אמנותי והן כחומר גלם המהווה בסיס ליצירה ובה בעת כלי להעלאת מודעות. וכך מתמקדות העבודות בחוויה הנשית שאינה רק אסתטית אלא גם ביקורתית ומעוררת את הצופה למחשבות לגבי המצב החברתי והפוליטי.
במרכז האקדמי לעיצוב אמנות וי"צו בחיפה, קהל הסטודנטים מגוון מבחינה דתית ומגזרית שכן לומדים בו יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים, כמו גם חילוניים ודתיים, כך שהעבודות מגוונות אף הן, חלקן בוטות ולעיתים אף מציגות עירום ומעוררות שיח בנושאי זכויות נשים, חיים ללא אלימות והזכות לשליטה של נשים על גופן.
אם לגעת באמניות מחו"ל שמעבירות מסרים באופן מעניין ולא שגרתי הרי שחשוב לי להציג כמה מהן, ראשית, האמנית הטורקייה-גרמנייה נזאקט אקצ`י.
אקצ`י נולדה בטורקיה אך גדלה בגרמניה, אליה עברה עם משפחתה והתמחתה אצל מרינה אברמוביץ באמנות המיצג. בעבודותיה היא מתייחסת למצב האישה המוסלמית בחברה ובקהילה, כשהרעיונות לעבודותיה מגיעים מתוך המציאות בה חיות הנשים המוסלמיות בחיי היום יום ומתוך מציאות סוציאלית תרבותית. במיצג "כוח המשיכה" (Gravity) היא מציגה פאן אסתטי ביקורתי.
האמנית עומדת מול המראה ומתייפה כדי לצאת מהבית ע״י הנחת שכבות של צעיפים צבעוניים על פניה עד שלבסוף אנו רואים רק את עיניה כשהיא מכוסה כולה ואינה יכולה לנשום.
איבוד הזהות האישית והקושי לנשום מרוב ההגבלות והאיסורים הם המסרים שמעבירה האמנית בעבודותיה המוצגות ברחבי העולם כמו גם בטורקיה בגלריות פרטיות.
גלנדה ליאון - INVERSIONאמנית נוספת היא גלנדה ליאון. אמנית קובנית החיה ויוצרת בקובה ובמדריד.
ביצירתה INVERSION היא עוסקת במשמעויות החברתיות הסותרות של מושג הכסף. במיצג צופים באמנית מגרדת שטר של מאה דולר עד שהוא מאבד את משמעותו והופך לנייר לבן, היא לוקחת את האבקה הירוקה שגירדה, מגלגלת אותה לסיגריה ומעשנת אותה.
הביקורת שמעבירה האמנית היא כנגד התרבות הקפיטליסטית החומרית ובעיקר בקונטקסט הכלכלי החברתי של קובה ביחס לארה"ב.
נלי אגסי - Red Flameגבריאלה ריאנה לופז אמנית קובנית נוספת, עוסקת באופן מקורי במקומה של האישה בחברה שממנה היא באה. במיצג שלה ניתן לראות אישה צעירה לבושה שמלת ערב ונועלת נעלי עקב כשהיא שוטפת רצפה. הפעולה עצמה נעשית ע"י נעלי העקב המצופות בבד הסחבה ומוכנסות לתוך דלי השטיפה.
לצד האמניות הבינלאומיות מציגות גם אמניות ישראליות: סיגלית לנדאו בעבודתה המוקדמת BARBED HULA המוצגת בעירום וקשה לצפייה, עוסקת בכאב ופגיעה גופנית הבאה להפיג את הכאב הנפשי. עבודתה מתכתבת עם ישוע, כתר הקוצים שלו ודמותו המיוסרת.
לצידה, שרון בלבן המעבירה מסרים בפרובוקטיביות ובהומור בשתי עבודות כשאחת מהן מדמה את החזה הנשי למסחטת מיץ.
גם נלי אגסי עוסקת בגוף הפצוע ובמושג החושניות הנשית והילה לולו לין המעלה בעבודותיה שאלות על מיניות. ולבסוף, הילה בן ארי העוסקת בקושי, בסיבולת ובהתמדה של האישה בחברה.
חנאן אבו חוסיין - "מתאבלת"מהמגזר הערבי אציין את חנאן אבו חוסיין בעבודתה "מתאבלת" בה היא מבכה את מות אביה כאישה עצמאית, פלסטינית שחיה לצד המסורת הפטריארכלית, זו המנדה אותה משום בחירתה לחיות מחוץ לכפר ולא להקים בית ומשפחה ולעסוק באמנות.
מורג`אן אבו דיבה - "ללא כותרת"אמנית נוספת היא מורג`אן אבו דיבה מהכפר טורען.
בעבודתה "ללא כותרת" היא גורפת את מי הים עם מגב ונוגעת בקונפליקט של האמנית הערבייה, הפלסטינית הדתייה החצויה בין צו החברה לצו ליבה ובפער הבלתי ניתן לגישור בין המסורת לבין האישה כאמנית.
הוידאונלה מוצגת בכמה מוקדים במושבה הגרמנית בחיפה כשהעיקרי מביניהם הוא במרכז האקדמי לאמנות ועיצוב וי"צו חיפה עד ה-12 ביוני והשאר בסיטי סנטר, ארומה במושבה, מלון טמפלרס, מלון קולוני והעמותה לתיירות ונופש עד ה-16 ביוני. אל תוותרו לעצמכם ורוצו לראות!