יח"צ. צילום: אלעד שריג
אתמול (שני) הושקה במוזיאון העיצוב בחולון התערוכה "אוכל" באוצרותן של ליאורה רוזין ודנה בן שלום, במסגרתה מוצגים למעלה מ-200 יצירות לרבות מיצגים באמצעי מדיה שונים, מייצבים אינטראקטיביים, ועבודות וידאו של אמנים מהארץ ומהעולם.
זוהי תערוכה הבוחנת את הקשר בין אמנות ועיצוב לאוכל, המזמינה את הקהל לבחינה מחודשת של צלחות שהאוכל לו כמו גם לטיול בין עסיסיות לשאריות (תרתי משמע) במטרה לגרום לו להבין עד כמה המזון, צורתו, מרקמו לרבות צבעיו משפיעים על הרגלי התזונה שלנו.
אנחנו זקוקים לו, צורכים אותו בקביעות בכל יום מספר פעמים, חושבים עליו לא מעט, מציינים באמצעותו אירועים מיוחדים ואפילו מקדישים לו חדר מיוחד בבית (לפעמים אפילו שניים), וכפי שאוצרת התערוכה ליאורה רוזין, מעצבת ומרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל סבורה ש"אנחנו מקיימים כל הזמן מערכות יחסים עם האוכל שלנו", ברור לכל לכולנו יש גם רגשות כלפיו.
יח"צ. צילום: אלעד שריגכאן ושם, במגוון טעמיו ומרקמיו, על השולחן ומסביבו, האוכל נמצא לרוב במרכז חיינו.
בתוך כך, מציגה התערוכה המדוברת את השפעת האמנות והעיצוב על מערכת היחסים המורכבת שבין האדם לאוכל, דרך עבודותיהם של אמנים שונים, דרך עבודות פיסול ואיור, צילום ווידאו המבטאות את היחסים השונים שלנו עם אוכל: הפרעות אכילה, תאווה למתוק, זיכרונות ילדות, פיתוי, חשקים וצרכים, משיכה וכמובן דחייה.
מתברר כי במערכת היחסים הזו יש לאדם תפקיד חמקמק וכפול – הוא גם הצייד וגם הניצוד. מחד הוא "צד" את רכיבי המזון שלו, ומאידך בו בזמן מופעל על ידי מניפולציות חושיות, כמו: ריחות, צבעים, צלילים, תאורה ותיאורים מילוליים מופרזים. הפיתוי הזה מציב אותו בדילמה שבין צריך לרוצה, ומעורר תחושות ורגשות כמו: סיפוק, שייכות, ביטחון ולעיתים אף אשמה.
ולראיה, ביטויים שגורים בתרבות המבטאים עד כמה האוכל הוא חלק מאותה מערכת יחסים. "אתה מה שאתה אוכל", אבל לא רק. גם בדיקת הדרך שבה אנחנו אוכלים, והכלים בהם אנחנו משתמשים המבטאים לא מעט ממה שאנחנו. האוכל מספר גם את סיפורה של התקופה והתרבות שלנו ומייצר סיפורים חדשים.
יח"צ. צילום: אלעד שריגבעולם האומנות בכלל והעיצוב בפרט של השנים האחרונות, הולך האוכל ותופס לו מקום של מנה עיקרית. עם מגמת הבישול האיטי והחזרה לחומרים הפשוטים, הבריאים והראשוניים, הופך המזון לחומר גלם על צלחתו של האמן.
הפוטנציאל הגלום באוכל כחומר גלם, מציע עולמות שלמים של יתרונות פרקטיים, אקולוגיים וקונספטואליים שיותר ויותר אמנים ומעצבים עושים בהם שימוש.
בהתאמה, התערוכה כוללת מעבדת חושית הבוחנת את עתיד המזון שלנו דרך עבודות אינטראקטיביות המשלבות כלי AI (בינה מלאכותית) ומזמינות את המבקרים לגעת ולהרגיש מה נאכל בעתיד ב־300 השנים הבאות.
בנוסף, מוצגים בתערוכה פרויקטים ייחודיים שנוצרו בתמיכת "חממות פיס לאמנות ועיצוב" בשיתוף מוזיאון העיצוב חולון ויתקיימו הרצאות מרתקות שיעסקו בדיאלוג בין שפים (אסף גרניט, רז רהב, חיים כהן יוסי שטרית, רותי ברודו, יובל בן נריה) למעצבים (דניאל שמי, עדי ניסני, האדריכלים ברנוביץ`-קרוננברג, עודד בן-יהודה, שירי ארד ועמית פרב).
יח"צ. צילום: אלעד שריגהחלל הפותח בתערוכה מוקדש כולו למים. המים הם כידוע היסוד והמקור לכל חי - הם מכסים את רוב שטחי כדור הארץ, יורדים משמים ונובעים מן האדמה, הם באוויר והם גם מרכיבים חשובים בגופם של היצורים החיים.
ככאלה הם מגדירים את שבילי התרבות וגבולותיה והם תנאי ראשוני והכרחי לקיומה. הם קדושים, מטהרים, מרפאים, משרים רוגע, מבטאים יותר מכול את זרימת החיים, אך גם אוצרים בתוכם את הלא צפוי ואת ההרסני.
צילום: SPOT it
"מים זו נקודה נהדרת להתחיל ממנה", אומרת דנה בן שלום, אוצרת התערוכה, מעצבת חוקרת וחברת סגל בכירה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר.
"המים הם בריאה. מים הם כדור הארץ, הם הגוף שלנו, החקלאות בעולם מבוססת מים, אוכל לא יתקיים ללא מים, מים הם חיים וציוויליזציה.
בתערוכה אנחנו מדברות על מתן צורה ותפקיד של עיצוב בחיי היומיום, ומים הם דוגמה מדויקת לקשר שבין כלכלה לתפקיד המעצב. יש כאן דיבור על חומר גלם מעניין נטול צורה וצבע, שזמין עבורנו כל הזמן, ועדיין אנחנו קונים אותו ארוז ומעוצב", היא אומרת.
בין העבודות בולטות היצירות "חללי מים" של סיגלית לנדאו, (2020)` עבודה בשם "O–400" (מתוך הסדרה "ספרינג קולרס", 2021) של המעצב מורנו שוויקל, בה הוא הפך מתקן מים משרדי למזרקת כיכר אירופית ניאו־קלאסית, מיצב של מד מים ומספר מוצגים של "מים קדושים".
חלק מהעבודות מתייחסות למזון ככלי לשיקוף הסביבה שבה אנשים חיים ומבטאים באמצעותו ביקורת חברתית. האוכל משמש ככלי שדרכו ניתן לבטא מסרים בצורה נוחה וניתנת לעיכול.
יח"צ. צילום: אלעד שריג
ואם בעיכול עסקינן, מיצג מסקרן נוסף התערוכה הוא Cloaca - "מכונת הקקי" של האמן הבלגי וים דלואה (2000).
זהו פס ייצור מכני המחקה את פעולת המעיים האנושית הודות לצוות המוזיאון שמזין אותה פעמיים ביום בארוחות ואף מנקה אותה כמו יצור אנושי תוך "הדגשת הטכניות של פעולת העיכול, וטשטוש ההיבטים הרגשיים המזוהים עם אוכל כמו עונג, חשק, פורקן רגשי, נוסטלגיה, מסורת וטקסיות", כפי שצוין לצד העבודה.
יצוין כי התערוכה אינה עוסקת בעיצוב המזון עצמו אלא בעיצוב שמתייחס למזון כחומר גלם ובעיצוב חוויית האכילה עצמה. "כהורים מול הילדים, בהפרעות אכילה שונות, אוכל כסמל סטטוס - ובכל אלו, היכן נכנס עולם העיצוב?", מחדדת רוזין ומבארת "התערוכה מבקשת להציף את הסימביוזה הזאת, שמחולקת לתמות שונות הבוחנות מתחים בין קטבים: צורך וחשק, משיכה מול דחייה",
