צילום: שמחה ברבירו
כל אחד מאיתנו סבל בשלב כזה או אחר מחוסר הניסיון של הוריו. לא בכוונה תחילה חלילה אבל זה לא סוד שיחסי הורים-ילדים הם בדר"כ מורכבים ולרוב מלווים במשקעים שיכולים להעסיק פסיכולוג מסביב לשעון.
כילדים אנחנו תמיד מנסים לספק את ההורים שלנו ולרצות אותם בכל גיל. כהורים, אנחנו תמיד מספרים לעצמנו שלא נהיה כמו ההורים שלנו, אבל לבסוף מגלים שאנחנו העתק נאמן למקור, לטוב ולרע.
כמה שננסה להימנע מזה, זה כנראה בלתי אפשרי. בפעם האחרונה שבדקתי, לא מצאתי ספר הדרכה או הוראות פשוטות ל"איך להיות אבא ולא לדפוק את הבן שלך מבחינה נפשית על הדרך" באינטרנט. ביום אחד אתה הופך לאבא מבוהל וחסר ניסיון וביום הבא הבן המתבגר שלך שונא אותך. אלה החיים.
צילום: שמחה ברבירו
בדיוק בנקודות הרגישות האלו מנסה ההצגה "הבן של מושיקו הגדול" לגעת. עמוס תמם (עם קוקו סטלנים ושרוולי קעקועים) הוא נועם, שף - כוכב ומטאור בעולם הקולינריה. אחרי מספר הצלחות וכישלונות בסצנת האוכל העולמית, הוא מחליט לפתוח מסעדה, או כמו שהוא מתעקש לומר: "ביסטרו" בפריז.
לאחר שמשקיע פוטנציאלי חוטף רגליים קרות בעקבות התנהגות בעייתית של השף האנרגטי, הפתיחה מתעכבת ונועם נשאר אובד עצות. אז, מתגלה בפניו רוחו של אביו, מושיקו הגדול (מתי סרי), שהיה בעליה הגאים של "חומוסיית מושיקו הגדול".
לנועם ומושיקו הייתה מערכת יחסים מורכבת ובעייתית, אך כדי לפתוח את הביסטרו עליו הוא חולם, נועם חייב הפעם לשתף פעולה כדי להרוויח את הירושה של אביו המת ביושר. הקאץ` – לעבוד בחומוסייה השנואה עליו, שהייתה כל עולמו של מושיקו, למשך שבוע אחד בלבד.
צילום: שמחה ברבירו
בגדול "הבן של מושיקו הגדול" הוא סרט בורקס במעטפת של הצגה. וזוהי מחמאה גדולה. כמי שגדל על סרטי הז`אנר ותמיד ראה בהם את הרוח וייצוג (אולי לא ההולם ביותר אבל בכל זאת ייצוג) לדמויות השכונתיות שהכיר, אני חושב שלתאר את ההצגה הזו כ"הצגת בורקס" יושב עליה בול.
אם נתעלם מהמרכיב העדתי הבולט, חוץ מסיפור אהבה ומלודרמה סוחטיי דמעות, "הבן של מושיקו הגדול" היא קומדיה מגלגלת מצחוק שעושה כבוד לז`אנר שכיכב בישראל בסוף שנות השמונים, גם אם היא לא באמת מתכוונת לזה.
צחוקים ובדיחות בצד, להצגה יש אמירה נוקבת. כמה שננסה להימנע מכך, סביר להניח שלעולם נתנהג בדיוק כמו ההורים שלנו.
צילום: שמחה ברבירו
כשהוא חוזר לארץ בעל כורחו, בהתחלה מתוך אינטרס כלכלי נטו, נועם שופך בפני אמא שלו (ריטה שוקרון בעוד הופעה נפלאה), אחותו וגיסו כמה אביו התעמר בו, כמה הוא שונא את החומוסייה ושהוא לא יסלח לו בחיים. אפילו ללוויה שלו הוא לא הגיע.
ככל שהזמן עובר, נועם מקלף מעצמו עוד ועוד שכבות ומגלה לתדהמתו כמה הוא דומה לאביו כמו שני גרגירים של חומוס. בהצגה מתרחשים כמה טוויסטים לתיבול, וכמו קמצוץ של פפריקה על חומוס מהביל רצוי עם טחינה, שום דבר לא מרגיש מוגזם מדי או מיותר. ההצגה מוגשת במנות מדויקות ומתוקתקות שמצליחות לנגן על טווח רגשות רחב.
צילום: שמחה ברבירו
עמוס תמם, כוכב הבית הבלתי מעורער של תיאטרון הקאמרי, מציג בהצלחה דמות מורכבת מיסודה וטראומטית (מישהו אמר אדיפוס?). המסע של נועם לגילוי עצמי מחדש כתוב נפלא, ותמם, כמו תמיד, מצליח להגיש דמות בצורה מדויקת.
צילום: שמחה ברבירו
מתי סרי כמושיקו הרודן הגדול של החומוס שהקפיד לאוורר את הפטרוזיליה, גונב את ההצגה. אחרי שנעלם מהעין הציבורית, סרי חוזר לתיאטרון בו התחיל את קריירת המשחק שלו ואיזו חזרה מופלאה. מתי סרי הוא מהזן הישן של אסכולת המשחק התיאטרלי אך הוורסטיליות שלו יוצאת דופן: מצחיק, ציני, עצוב, כועס. אולי זו הגזמה אבל אין מספיק סופרלטיבים כדי לתאר את תצוגת המשחק שלו כמושיקו הגדול. סרי חזר הביתה והרווח – כולו של הקהל.
את המחזה כתב השחקן והיוצר הצעיר גיל ארי כהן, שמצליח לזקק יחסים בין משפחתיים מורכבים, משקעי עבר מטרידים ועושה הכול תחת מעטה של קומדיה קלילה ומשפחתית.
עירד רובינשטיין מביים בהצלחה, המוזיקה השמחה והמקפיצה אורזת הכול יפה-יפה ובסוף מוגשת לפנינו מנת חומוס משולשת עם ענבים ובצל כפול. תענוג לחך!
